נביא שקר

הנבואה ניתנה לשוטים

תג: לפיד

הכפיל (קצר)

יאיר לפיד עושה סיבוב בארה׳ב, ומדבר בין השאר נגד החרם על ישראל. חלק מהשטיק כולל סיפור לפידי משפחתי, שנשמע לי קצת מוכר, עם הרבה פחות פס-קול צוחק מצד הקהל.

הנה הסיפור של לפיד מהביקור מאמריקה, לצד הביקור בהונגריה לפני שנתיים בערך.

thedouble

אני מציע לראות את זה לפחות עד הדקה החמישית-שישית, קצב הסיפור מתבדר ומתכנס שוב.

כמובן שלפיד לא היחיד, ואני לא באמת מצפה מפוליטיקאים שימציאו את הסיפורים שלהם מחדש כל פעם.

ובכל זאת, מעניין.

מודעות פרסומת

Mr Yair and MK Lapid

Let's do one in English.

Because Yair Lapid did one too. Finance minster and member of the inner security cabinet Lapid, that is.

I'm referring to Lapid's recent op-ed piece in The Telegraph, where he blamed Hamas for the dead Palestinian children resulting from operation Vigilant Armor. I mean Defensive Thrust. I mean Protective Edge.

I don't want to argue with Yair Lapid 2014. Instead, I'll let Yair Lapid 2006 do that, using a piece he wrote after the killing of the Ghalia family in the  then-version of the conflict with Gaza.

To make identification easier, let's call the characters Mr Yair (2006) and MK Lapid (2014).

Mr Yair: I am ashamed. Deeply, painfully humiliated, ashamed of us and what we have done, where we have ended up. I’ve been ashamed in my life but not like after what happened at the beach in Gaza, in front of the small bodies… I am ashamed because we have become child killers.

MK Lapid: One can understand them for taking the side of the injured party, and let’s be absolutely clear – to us, the death of any child, Israeli or Palestinian, is a tragedy. On the other hand, that does not release us from answering the question of who is truly to blame for this tragedy?

Mr Yair: So what if they started it and yes it was an errant rocket shell and yes it’s impossible to live with the fact that they are always trying to kill us. It’s all true but if you kill enough children, enough times, that is what you become: a child killer.

MK Lapid: The power of these images is the reason that Hamas intentionally builds its missile factories and bunkers underneath civilian homes, stores its ammunition in schools and kindergartens (including United Nations schools), launches its rockets surrounded by civilian families, despite knowing beyond any doubt that it will lead to innocent casualties. Hamas rests its conscience – if it even has one – by announcing that the dead children are “Shahids” who will make it to heaven

Mr Yair: Target whoever you must assassinate, shoot whomever you must shoot, but we will not tolerate a deal in which children have to die.

MK Lapid: The absurd result is that Israel does much more to protect Palestinian children than Hamas and yet many Europeans and many Britons accuse us of being responsible for their deaths.

Mr Yair: How many times can we say it was an accident? Twice? Three times? 20? How many times will it take until we admit that this is what we have become: People who open fire on places where there are children.

MK Lapid: I know it sounds crazy, impossible to understand, but I have no way of helping you with that. I have spent my entire life in the Middle East and I still cannot understand how people can sacrifice their children.

Mr Yair:  I’ve been telling myself for a number of years already that that is the difference: They dance on their roofs every time they killed our children. We apologize when their children are killed…Maybe that turns us into better people than the Jihad Islamic operatives but since when do they determine our standards of good and bad?

MK Lapid: But Hamas forbade civilians to leave their homes, put them on rocket factory rooftops, forced the children – its own children – to remain in areas that would clearly become harsh door-to-door combat zones.

Mr Yair: Every spokesman’s statement of apology makes it sound like there was no other choice, that we have to kill children sometimes otherwise our hands are tied and we have no right to complain about terror attacks. It never occurred to me that we could have refused, that this would be unacceptable and non-negotiable.

MK Lapid: We also have the option of doing nothing. Some British circles expect that of us. They ask us to accept rocket fire from the skies and terrorist tunnels dug beneath our communities. We will not do that.

Mr Yair: Of course the Qassam attacks on Sderot and the western Negev have to stop – this is imperative – but the killing of children has to stop as well. Yes, we have to do both things, or at least rethink the argument that it is impossible to carry out one without the other.

MK Lapid: Given a choice between sympathetic news coverage and the lives of our children, I choose life.

Mr Yair: I am not ashamed in front of…the Americans or the self proclaimed pious groups of pseudo intellectual British do-gooders who boycotted us last week. It’s much deeper than that. I am ashamed of myself because of what I wanted to be, because of what I once was.

Sic transit gloria Lapidi

יאיר לפיד.

לא, רגע, אל תלכו!

תחושת המיאוס הזאת? ההרגשה ש״די כבר לכתוב על יאיר לפיד״? זה בדיוק מה שחשבתי לבדוק.

רבים משני האנשים שקוראים את הבלוג הזה ודאי מכירים את הכלי google trends. ניתן לבדוק באמצעותו את הפופולריות של צירופי מילים לאורך זמן, את המקומות שמחפשים את הצירופים הללו, וכו׳.

אני במיוחד מחבב מגמות מחזוריות הנראות קצת כמו תופעות טבע. הנה למשל רמת העניין במילה ״אילת״ לאורך השנים (״עניין״ כפי שגוגל מגדיר את הדבר):

טרנד קיצי

המגמה הזו בפאזה הפוכה למילה ׳סקי׳.

בכל מקרה, חשבתי לבדוק מה קורה עם הטרנד ״יאיר לפיד״, והנה מה שקיבלתי:

טרנד

כפי שאפשר לראות, ה״עניין״ סביב ״יאיר לפיד״ מגיע למקסימום בתקופת הבחירות, ומאז הוא דעך כמעט חזרה לרמה שלפני 2011 (שהיא בערך רמת העניין סביב נתניהו כיום, אגב).

עוד עניין מעניין: הכלי בוחר באופן אוטומטי סיפורי חדשות הקשורים למחרוזת החיפוש, ומציג אותו בדמות אותיות בתקופות הרלוונטיות בגרף. הכלי מנסה לבחור סיפורים שיסבירו עליות וירידות, אבל כמובן שהדבר איננו מושלם.

בכל אופן, הנה הידיעות שגוגל בחר, משמאל לימין:

G – חוק יאיר לפיד מתגבש בכנסת

F – יאיר לפיד: אל תקחו לנו את המדינה

E – יאיר לפיד: ״אני בדרך לפוליטיקה? זאת שטות מוחלטת״

D – יאיר לפיד מצטרף לפוליטיקה

C – נאום יאיר לפיד

B – שר האוצר יאיר לפיד המקצץ הנחמד

A – הלל קוברינסקי – הצל את יאיר לפיד

====

כמובן שזה לא באמת סוף הסיפור. אני מניח שעוד נראה עלייה בעניין בו.

כמו אילת.

משחקים בחדר האחורי

יאיר לפיד שלח היום מכתב לתומכיו (ניתן לקרוא גם כאן), בו הוא מסביר מדוע הוא פשוט מוכרח, בעל כורחו, לשאת נאומים חשובים מחוץ לכנסת. כמה הערות בעקבות הקריאה, חלקן קטנוניות יותר, חלקן פחות:

1. לפיד מתייחס למקום המפגש שלו עם גפני כ-"החדר האחורי", במין סחבקיות של "ככה אנחנו בכנסת קוראים לזה".

אף אחד בכנסת לא קורא למקום הזה "החדר האחורי" וגם לא "המזנון האחורי". קוראים לחלק הזה של הבניין "מאחורי המליאה". אם מישהו יבקש מח"כ לפגוש אותו בחדר האחורי הוא יקבל בחזרה מבט מבולבל.

2. גפני הוא לאו דווקא האיש החביב עלי, אבל לפיד מציג אותו בשיחה בתור מין חבר דיאלוג סוקרטי, אדם שתפקידו הוא להגיד "בחיי, סוקרטס, את כל-כך צודק!", או לתהות בתדהמה כאשר הפילוסוף רוצה שבן-השיחה יתהה בתדהמה. לפיד עשה את אותו הדבר בתיאור של הישיבה עם פקידי האוצר, זה שטיק די קבוע.

בעצם יותר נכון להגיד שלפיד לפיד כותב תסריט, לא דיאלוג.

3. אולי רגישות יתר מצידי, אבל התיאור של חברות הכנסת פרנקל וקריב כ"חסרות נשימה מעוצמת הרגשות שהתעוררו" נשמע קצת, נאמר, מקטין?

4.  לעניין עצמו – הטיעון של לפיד הוא שקרי, פופוליסטי ו/או מטומטם. את הטיעון אפשר לסכם בערך כך:

(א) מאוד מאוד הייתי רוצה לנאום בכנסת בנושאים חשובים, זה חלק חשוב מהדמוקרטיה. ממש.
(ב) קריאת ביניים מפריעות לי לנאום. הן פוגעות בנפשי העדינה ולא מאפשרות דיון רציני.
(ג) קריאות ביניים מכריחות אותי לנאום מחוץ לכנסת.

כל אחד מהחלקים האלה לא נכון.

לגבי (א) – לפיד מראש התכוון לנאום את הנאום ה'רציני' שלו יום לאחר-מכן מחוץ לכנסת. הוא בעצמו אומר כך לגפני,  לכן אי אפשר להגיד שקריאות הביניים פתאום גרמו לו לפקיחת עיניים. אף אחד לא מונע ממנו לעמוד מעל הבמה ולהרחיב דבריו באיזה נושא שירצה. יכולות להיות צעקות אבל הן לא באמת ישנו שום דבר. אף אחד לא יזרוק עליו עגבניות או ינתק לו את המיקרופונים. הבעיה האמיתית שלו היא שבמליאה, כששרי ממשלה מוסרים הודעות, ח"כים יכולים להירשם ולהגיב מעל הבמה גם כן. ולפיד יודע שאם הוא ידבר במליאה הכותרת בעיתונים למחרת יכללו גם את התגובות ושבמהדורות החדשות לא יהיה קליפ של 30 שניות שלו מדבר אלא 15 שניות שלו, 10 שניות של שלי יחימוביץ' קורעת אותו מעל הדוכן ועוד 5 שניות של איזה גימיק של גפני.

וזה לא מוצא חן בעיניו.

שיקול נוסף כאן הוא שאם לפיד רוצה לדבר בכנסת הוא צריך לעשות את זה ביום של מליאה, מה שאומר שזה יום שממילא יש בו עוד חדשות פוליטיות מתחרות – בין אם חוקים שעוברים, ישיבות ועדה עם אקשן, או שרים אחרים שמדברים. ושוב, החשיפה התקשורתית תהיה קטנה יותר באופן יחסי.

לכן תמיד משתלם לו לחכות לאיזה יום חמישי או שלישי, כשלא קורה בכנסת כלום (בשלישי יש אמנם כנסת אבל זה יום קצר ומשעמם), ללכת לאיזה כנס ולהודיע מראש שהוא ידבר וכך גם להשבית את כל הכתבים הפוליטיים והכלכליים כי ממילא הם צריכים להגיע לשם כדי לסקר אותו, ולהשתלט על סדר היום התקשורתי.

כאמור, הוא לא המציא את הגלגל – כל פוליטיקאי בעמדת כוח שהוא לא איזה בני בגין נוהג ככה בשנים האחרונות. וזה גרוע, אבל לכל הפחות יש לאנשים כמו ביבי ושטייניץ' מידת הבושה שמונעת מהם למרוח שכבה עבה של בולשיט על המניעים שלהם ולנפנף בתוצר בראש חוצות כדי להעמיד פנים שמדובר באיזו החלטה ערכית שנועדה לשמור על כבוד הכנסת והדיון הציבורי, ולא בבחירה תדמיתית צינית לחלוטין. קשה לי להאמין שלפיד משקר לגבי מה שעומד מאחורי המדיניות הצינית שלו בצורה כל כך בוטה ויזומה. זה לא שמישהו שאל אותו אפילו, הוא פשוט החליט להטיל חירבון ממוקד לתוך האינבוקס של כל חבר ברשימת התפוצה שלו.

לגבי (ב): עוד עיוות. לפיד הרי התכוון להענות לקריאות הביניים. הוא נכנס בחרדים כי הוא ידע שזה מה שייצר כותרות, והוא 'נכנע' לקריאות הביניים בחדווה גדולה ועם חומר מוכן מראש. גפני הוסיף פרט שלא הופיע בסיכום המלוקק של לפיד, לפיו הוא אמר ללפיד שיותר לא יפול בפח שלו, ולפיד השיב "אתה אולי תצליח להתאפק, חבריך החרדים לא. בתוך חמש עשרה שניות אמצא לי פרטנר אחר לכך". לא שחייבים להאמין לגפני באשר לנסוח המדויק, אבל רוח הדברים היא נכונה בעיני. לפיד כיוון לפרובוקציה ומצא אותה.

אפילו אם מחליטים להאמין בכנות של לפיד, להאמין שהוא באמת התכוון מראש לשאת נאום הלוגי מופלא שלאחריו כולם היו יושבים במשך שעות ומלבנים את נושאי המחלקות, ורק קריאות הביניים דפקו את הכל בניגוד לרצונו – האם הוא ילד בן שש שחייב להענות להן באופן חמום מוח כי "הם התחילו"? הוא היה יכול לחכות בסבלנות כמה דקות שהן יגמרו, ואז לנאום את הנאום שלו.

כרגע החלק הזה של הטיעון הוא ברמת "לעולם לא אסלח לחרדים שהם גורמים לי להחליט לבזות את הכנסת".

ולגבי (ג): החלק הזה לא שקרי, אבל הוא די דבילי על רקע שאר הדברים של לפיד. בכל המכתב לפיד מנסה להציג עצמו כאביר השינוי, האדם הטהור שלא מוכן להתפשר על העקרונות שלו ולהכנע ל'משחק הישן'. אבל הרי בשורה התחתונה הוא לא משנה כלום – הוא ממשיך את המסורת של פוליטיקאים מאז שרון ואולמרט, ועושה משהו שהוא עצמו מודה שמבזה את הכנסת.

יש עתיד: באנו לשנות, אבל אווווו, החרדים האלה.

או או – או ספרות, או פוליטיקה

לכבוד יום העצמאות, יאיר לפיד הכין למדינה מתנה, רשימה מטמטמת של משפטים בסגנון "אנחנו גם וגם".

כלומר, "הכין" במובן של "חימם איטריות מ-2010" – אז התפרסם הטקסט המקורי במסגרת הטור השבועי של מר לפיד, שהיה אז כאילו-עיתונאי.

הטקסט הנוכחי עבר שינויים מינימאליים, במקור נכתב על טורקיה "אנחנו גם כועסים על טורקיה ושיקפצו לנו, וגם רוצים שמישהו יסגור את זה כבר בשקט, כי יש לנו חבר באמ"ן שהסביר לנו כמה טורקיה חשובה", ואילו כעת יש התייחסות להתנצלות של ישראל. זה דווקא נחמד לראות שלפיד מסוגל לעבור על הטקסט של עצמו ולמצוא הבדלים בינו לבין המציאות, עד כה נראה שהיכולת הזאת חמקה ממנו.

בכל מקרה, המחזור של הטקסט הוא לא בדיוק חשיפה, אבל מעניין להצביע על כמה דברים:

1. המשפט של "לא ירחק היום ונצטרך להחליט מי אנחנו" היה הרבה יותר הגיוני ב-2010, אז טרם היה ברור פומבית אם לפיד רץ לפוליטיקה או לא, והמשפט נראה כמו שימוש נוסף של "אנחנו = אני" שלפיד מחבב.

2. לפיד מתעלל בלוגיקה כאן במיוחד מעבר לסתירות הרגילות שלו: (p ^ p)] ^ (!p ^ p!)! זה הכי מסוכן] ^  [(p ^ p!)!]. מטא-מה?

3. ה'אנחנו' של לפיד, כשהוא לא אך ורק הוא עצמו, אינו כולל אתיופים, ערבים, חרדים, מתנחלים – הרי אלו לא היו אומרים על עצמם שהם 'גם מאמינים שצריך לעזור לאתיופים להשתלב, וגם שהכי טוב להם בקהילה שלהם'. וכמובן שבחירת המילים היא באופן כללי מתנשא – לאתיופים צריך 'לעזור להשתלב' לא 'לעמוד על זכויתיהם למשאבים שווים מהמדינה'. שלא לדבר על ההתייחסות לאזרחיה הלא יהודים של מדינת ישראל.

אבל מעבר לאנקדוטות, אפשר להקדיש לטקסט הזה קצת יותר תשומת לב. בפעם הקודמת שהוא פרסם אותו, לפיד היה בעל טור בעיתון רחב תפוצות, סופר בעל-שם ומגיש תוכנית חדשות בטלויזיה. בתור שכזה, מאוד לגיטימי שיכתוב טורים כאלו שהמטרה שלהם לחמם לקוראים את הלב ולגרום להם להרגיש טוב עם עצמם. יש ז'אנר כזה של ספרות פופולרית שכל עניינה לנחם את הקורא ולאשרר את כל הציפיות שלה/ו. בספרות כזו, שלרוב היא די נבובה, האהבה לעיתים קרובות מנצחת ואיתה גם הטובים. דמויות שכל עניינן לעורר אנטגוניזם נופלות שדודות בצד הדרך ובבית, בין השמיכות, יכול הקורא לחבק את הספר ולאהוב לאהוב את העולם הפיקטיבי שיצר עבורו הסופר, מפלט מחיים של דכדוך ובדידות.

ספרות מהסוג הזה היא בדר"כ גרועה אבל בסה"כ אין לי בעיה עקרונית איתה. גם אם מדובר בקשקוש רדוד ושטחי, העובדה שהוא מעורר רגשות חיוביים בלבבות אנשים מסוימים היא לפחות על פניו, קמצוץ על כף הזכות. לכולנו יש סודות אפלים על מקורות תענוג רדודים שמבדרים אותנו מפעם לפעם.

עם זאת, לפיד אינו סופר יותר. כעת הוא פוליטיקאי ושר בכיר בממשלת ישראל. ככזה, טקסט מהסוג הזה הוא לא רק עלבון לחוש האסתטי או לעצם הכתיבה היצירתית, אלא הוא גם עניין די מסוכן. בתור שליח ציבור, חובה עליך לומר את האמת לציבור שאותו אתה משרת. חובה עליך להציג את העמדה שלך בצורה שמייצגת את תפיסת העולם שמנחה אותך בקבלת החלטות בשמנו. אני לא אומר שפוליטיקאים אחרים עומדים בסטנדרט הזה הרבה יותר טוב בהכרח, אבל הטקסט הזה של לפיד – הפעם כפוליטיקאי – הוא עבירה חמורה על החובה הזו. בתור פוליטיקאי, זה לא בסדר אם אתה גורם לאנשים להרגיש בסדר עם עצמם לגבי העובדה שהם לא חייבים לבחור כשזו אינה המציאות. הרשו לי לפרט.

הדרך הכי מחמיאה לקרוא את הטקסט היא לאור המסקנה שמופיעה לקראת הסוף שהיא – "אנחנו מכירים בכך שהחיים הם מורכבים, שבמדינה מסובכת כמו ישראל, האנשים הכי מסוכנים הם אלו שאין להם גם וגם. אלא שיודעים הכל, שאינם מתלבטים, שבטוחים שהם יודעים מי צודק (וזה בדרך כלל הם)." בפשטות, הרעיון הוא שהחיים מורכבים ומסובכים, במיוחד במדינת ישראל ושהניסיון להפשיט את המציאות ולחלק את העולם למחנות, תומכים ומתנגדים, שחור ולבן הוא לא רק פשטני אלא גם מסוכן. זה רעיון טוב, שאני אישית מאמין בו מאוד. עם זאת, להחזיק בעמדה בזו ברצינות משמעו להאמין שבמקרים רבים הויכוח בין צדדים שונים הוא אינו אלא ברירה כוזבת – זה פשוט לא נכון שהמציאות מציבה בפנינו רק את הברירות שמיוצגות בויכוח, כי היא מורכבת יותר. (כאמור, אני משתדל לקרוא את הטקסט בצורה המחמיאה ביותר – שהרי לפיד סותר את עצמו מיד במשפט הבא ואומר שבעצם 'אנחנו יודעים גם, עמוק בליבנו… לא ירחק היום ונצטרך להחליט' – אין דרך לקרוא את המשפט הזה כעקבי עם שאר הטקסט, ולכן אני בוחר להתעלם ממנו לצורך הפרשנות המחמיאה). זה כמובן נכון לגבי הרבה אמירות פוליטיות, כמו שויקיפדיה אומרת, הכשל הלוגי הזה חביב במיוחד על פוליטיקאים – "האם אתה בעד שלום, או שאתה רוצה לפוצץ את המסגדים בהר הבית?"  הטקסט של לפיד, בפרשנות מחמיאה, מעלה כאלו דילמות כוזבות ואומר, כנגד למחנאים מכאן ומכאן, שאפשר להחזיק בעמדות רציניות מבלי להתחייב למכלול של העמדה המחנאית כולה. חלק מהדברים שהוא מונה ללא ספק נכנסים לקטוגריה הזו. למשל, הוא אומר שאנחנו חושבים ש'גם מערכת החינוך הכי גרועה בעולם המערבי וגם המצאנו את הדיסק-און-קי'. עכשיו, לא ברור לי שיש מישהו כזה, אבל אם מישהו חושב ש'בוא'נה, אבל המצאנו את הדיסק-און-קי, לא יכול להיות שמערכת החינוך פה כזו גרועה!' אז הוא כמובן טועה, בגלל שהבחירה בין האופציות האלו היא בחירה כוזבת.

אבל הרעיון הזה לא עובד כאשר הבחירה שאתה מציג היא בין שני דברים שלא יכולים להתקיים בו זמנית. הבחירה בין לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה אינה בחירה כוזבת, היא מציאות. אם אתה רוצה לרדת במשקל אז אתה צריך להימנע מאכילת סביח באופן קבוע, זה פשוט לא הולך ביחד. זה או או – או שתרד במשקל, או שתאכל סביח כל יום. לגרום למישהו שרוצה לרדת במשקל שהוא יכול להרגיש טוב עם עצמו גם אם הוא אוכל סביח כל יום זה לא להיות ישר (אני לא מדבר על איזה סביח מדי פעם או על העובדה שאם אכלת סביח, עדיף לסלוח לעצמך ולא לרדת על עצמך), זה פשוט לשקר לו ולעצמך לגבי הברירה שעומדת בפניו. הבעיה היא, שלא המצאתי את הדוגמא על הסביח. זה בדיוק מה שלפיד אומר שם. אבל זה לא נגמר בסביח, כי לפיד עושה את אותו דבר גם לגבי נושאים רציניים יותר. הוא אומר שאנחנו 'גם רוצים שלום… וגם לא מבינים למה דווקא מאתנו מבקשים כל הזמן לוותר'. עכשיו, עזבו רגע את הנימה הילדותית-המתבכיינת של הפרספקטיבה – אחת הבעיות בפוליטיקה הישראלית היא שאנחנו, אם תרצו, לא מספיק כנים עם עצמנו. אנחנו חייבים להבין, כמו עם הסביח, שאם אנחנו רוצים שלום אז אנחנו צריכים גם, אם תרצו לקרוא לזה ככה, לוותר. שלום, לא רק במקרה הישראלי אלא בכלל, מצריך השגת פשרה ולהתפשר זו סה"כ מילה של מבוגרים ל'לוותר'.  להתעקש לרצות שלום ולא לרצות מה שצריך בשבילו, זה כשל של רציונאליות.

וזו רק דוגמא אחת מיני רבות. לפיד אולי מרגיש בסדר גמור למחזר את הטורים שלו בתור פרופגנדה פוליטית. אבל עכשיו זה כבר לא סתם ספרות זולה – זה חוסר אחריות.

נבואות זעם, נבואות שקר ונבואות שמגשימות את עצמן

עבר לו יום הבחירות ודבר אחד כבר אפשר לומר באופן וודאי – אי אפשר לומר הרבה דברים באופן וודאי. בתקשורת אפשר היה לשמוע הרבה את המילה 'דרמה' וניכר היה שמגישי החדשות מלקקים את האצבעות. אי אפשר להאשים אותם, הם הרי תפקידם להיות מעניינים; וזה אומר שבאופן טבעי הם מאכוונים לעקוב ולהתמקד בדרמה. ואם אנשי התקשורת מרוויחים מהאקשן ופה ושם יש איזה צופה או חבר מרכז ליכוד שנהנים ונהנות גם הן מהעניין שנוצר סביב אלמנט ההפתעה ואי הוודאות, הרי שיש בזה גם פאן חיובי. מי אני שאלין על הנאתם של אחרים; אי אפשר להיות נביא בלי קצת חיבה לאסתטיקה ספרותית.

בו-בזמן, שווה לחשוב עוד רגע על מהי משמעות ההפתעה בתוצאות הבחירות. דבר ראשון, כדאי להסתכל על זה בראי הבחירות האחרונות. כפי שאמר מישהו מחברי הנביא – מה שיפה בפוליטיקה הישראלית היא כמה ההצבעה הטרנדית אינה טרנדית. בקונטקסט הישראלי, שבו מאז ממשלת שמיר לא סיימה אף ממשלה את הקדנציה שלה, מעניין להצביע על כך שבכל מערכת בחירות יש כמות לא קטנה של ישראלים שמצביעים מה שיש מי שיקרא לו הצבעת מחאה. נוהגים להוסיף שזה משקף חוסר אמון כללי בפוליטיקה ובפוליטיקאים ולסיים במשיכת כתפיים שככה זה תמיד היה ואולי ככה תמיד יהיה. יכול להיות שזה נכון אבל האמת היא שההיסטוריה מלמדת שמערכות פוליטיות יכולות לעבור תקופות טובות יותר ורעות יותר. הרפובליקה הרומית התדרדרה בהדרגה למצב שבו היא הפכה לקיסרות, אך בכל שלב ושלב חשבו אנשי התקופה שפוליטיקה היא פוליטיקה היא פוליטיקה. המצב הזה הוא לא בהכרח גזירה משמיים אבל נראה שזו נבואה שמחזקת את עצמה – ככל שאנשים מאמינים פחות בפוליטיקה, היא אכן נחלשת והפוליטיקאים מאבדים אמון בעצמם ובגבולות הטעם הטוב. מעניין להוסיף שבין לבין, למרות התסכול, אנשים עדיין מחפשים תקווה. יש מי שחושב שלפיד, כמו אובמה בארה"ב, הצליח כמועמד חדש בין היתר מפני שהיטיב להשתמש ברטוריקה של תקווה לעתיד טוב יותר. אם אנשים טרם איבדו תקווה, לפחות זה אומר שיש סיכוי לשנות את הדינמיקה של חוסר אמון בפוליטיקה.

עניין נוסף הוא שההפתעה משקפת חוסר ידיעה. בבחירות האחרונות בארה"ב הדהים הסטטיסטיקאי נייט סילבר את ההמונים בכך שניבא באופן מדוייק את תוצאות הבחירות לנשיאות בחמישים מדינות. האמת היא שגם בבחירות הקודמות חזה סילבר נכונה 49 מתוך 50 המדינות וישנם רבים אחרים שעובדים עם שיטות סטטיסטיות דומות כך שמבלי לגזול מסילבר את הקרדיט שמגיע לו, אי אפשר לומר שהוא היחיד שידע או שהנבואה ניתנה רק לו ולא לשוטים אחרים. עם זאת, סילבר ללא ספק פרץ דרך בכך שהשיג חשיפה חסרת תקדים לתחזיות המדוייקות להחריד שלו מאחר ופרסם אותם כבלוג באתר של העיתון היוקרתי הניו-יורק טיימס. הוא יצר סערה קטנה בכך שכבר כשבועיים לפני הבחירות הוא קבע שהסיכוי שאובמה ייבחר הוא מעל ל70% וביום הבחירות הסיכוי הזה עלה ל92%. הוא עורר את זעמם של רפובליקנים ופרשנים שטענו שהוא מוטה ועיתונאים שטענו שהוא חורג מהסמכויות שלו כעיתונאי. הדיוק של חיזוי הבחירות על בסיס הסקרים מעלה שאלות קשות לגביהן, אבל מה שברור זה שפרסום הנתונים האלו גרר דאגה בשני המחנות האמריקאים. הרפוליקנים חששו שאנשים יאבדו תקווה ולא ייצאו להצביע ואילו הדמוקרטים חששו שמצביעיהם יחשבו שהעניין סגור ולא יטרחו בכלל להגיע לקלפי.

יש הבדלים רבים בין הסקרים האמריקאים לישראלים – גם בכמות (העצומה) וגם באיכות – אבל אי אפשר שלא להתבונן בפער העצום בין הידיעה הברורה בארה"ב לבין חוסר הידיעה הדרמטי בבחירות בארץ. אחת הסיבות לכך היא שבישראל אסור לערוך ולפרסם סקרים בשבוע האחרון לבחירות. האיסור הזה נראה שמקורו בתקופה שבה היה ערוץ אחד והייתה סכנה אמיתית שפרסום סקרים ישפיע על התוצאות בצורה לא הוגנת. היום, בעידן שבו יש מגוון ערוצים ומכוני סקרים והמידע דולף בכל מקרה, לא ברור למה עדיין קיים האיסור לפרסם סקרים. בנוסף, נראה שמסגרת של הפוליטיקה הישראלית שבה מצביעים לרשימות – יש דווקא חשיבות דמוקרטית לפרסום הסקרים שכן הם מספקים מידע חשוב לבוחר. על הדאגה בדבר פרסום סקרים מוטים אפשר להתגבר בזכות ריבויים; האמת היא שסילבר התמחה בשקלול ממוצעים של סקרים על בסיס ההטייה של מכוני המחקר שעורכים אותם. אין סיבה שלא יהיה אפשר להתגבר על כך גם בארץ וכפי שכל מצביע בוחר בערוץ החדשות שמוצא חן בעיניו ממילא, כל אחד ייצפה בסקר שמעניין אותו בין כה וכה (משעשע במיוחד היה לראות את הפער בין הסקרים האחרונים שפורסמו על ידי 'הארץ' ו'ישראל היום': אצל הארץ הליכוד-ביתנו קיבל 32 והודגשה ירידת גוש הימין ואילו אצל ישראל היום הליכוד ביתנו קיבל 35 מנדטים והדגישו שגוש הימין מוביל). כל מי שמסתכל על סקרים יודע שאף אחד מהם בפני עצמו לא טוב בחיזוי מדוייק של המציאות, אבל אם אוספים הרבה סקרים מקבלים נתונים מועילים. למשל, אפשר היה לראות בשבועות האחרונים עלייה בכוחה של מפלגת 'יש עתיד' וסביר להניח שאם היו מאפשרים לסקור בימים האחרונים לפני הבחירות, מגמת העלייה הזו הייתה נמשכת וההפתעה הייתה קטנה יותר. ולמעט 'יש עתיד', הסקרים דווקא חזו את תוצאות הבחירות בדיוק לא רע.

כלומר, אפשר להניח שהשינוי בכמות המנדטים של 'יש עתיד' קרה בעיקר בשבוע האחרון.  למה זה חשוב? בעיקר בגלל שהאנשים שהחליטו ביומיים האחרונים להצביע ללפיד עשו את זה על בסיס המידע הטוב ביותר שהיה להם, וזה שהוא אמור להכניס משהו כמו 12 מנדטים ויהיה המפלגה הרביעית או החמישית בגודלה. בדיוק באותה צורה, האנשים שהחליטו להצביע לקדימה ולבני בדקה התשעים של הבחירות ב-2009 הכניסו לכנסת את מקומות 27 ו28 ברשימתה שהיו עתניאל שנלר ואורית זוארץ. אמנם יש חשיבות רבה להצביעה למפלגה לפי דרכה ולפי זהות ראש המפלגה, אבל לא בלתי הגיוני לצפות שבוחרים יירצו לדעת את מי הם מכניסים לכנסת בהצבעתם. פרסום סקרים יכול להשפיע על התנהגות בוחרים במגוון דרכים, ויכול להיות שחלקם בעייתי, אבל נראה שמדובר במידע חיוני לבוחר שקיים וצריך לפרסמו, גם אם יש צורך בהגבלות מסוימות על הפרסומים. זה נכון במיוחד לאור העובדה שבוחרים עושים חישובי קואליציה בזמן שהם מקבלים החלטה למי כדאי להם להצביע.

סקרים אינם נבואות, אבל גם לא כולם שקרים.