נביא שקר

הנבואה ניתנה לשוטים

קטגוריה: תיאוריה

תיאוריות מחפשות מידע 3: ״הקלות הנסבלת שבהערצה״

(המשך לסדרה בה אני מעלה רעיונות בלי הרבה תימוכין, אבל משרטט לפחות איך תימוכין יכול להראות. חלקים קודמים כאן וכאן)

מה זה אומר, להעריץ משהו?

הכוונה כאן להערצה כמו במשפט ״היא ממש מעריצה של מונטי פייתון״, כלומר למשהו כמו המונח fan או fandom.

ברור שמדובר בספקטרום, בין מישהי שיודעת בערך מי אלה מונטי פייתון לבין מישהו שמתחפשת לטרי גיליאם כל יום שישי. קו הגבול בין ׳מעריץ׳ ל׳לא מעריץ׳ הוא נושא פורה בתוך קהילת המעריצים, שחלק מהעיסוק שלה הוא בכלל בשיטור והבחנה בין ׳מעריצים שרופים׳ ל-׳אגביים מחורבנים׳ (filthy casuals).

מה שמעניין אותי כאן הוא ההבדל בין הגדרות שמבוססות על מעשים, לעומת הגדרות שמבוססות על זמן ומאמץ, ואיך האינטרנט משפיע על כך.

קל יותר להסביר באמצעות דוגמא. האם מישהו שראה את רוב הסרטים של מונטי פייתון ייחשב ׳מעריץ׳ של מונטי פייתון? זה תלוי. האם אנחנו מדברים על שנת 2015 או על 1985? על ארצות-הברית או אוזבקיסטן?

בישראל בשנות ה-80 למשל, היית צריך להתאמץ לא מעט כדי לראות את כל הסרטים של מונטי פייתון. אולי היה די בהכרת הסרטים כדי להחשב ׳מעריץ׳ או ׳אובססיבי לגבי מונטי פייתון׳. כיום זה לא ממש בעיה להכנס לבולמוס ולראות את רוב הסרטים והתוכניות כולל קטעי בונוס, לקרוא בויקיפדיה פרטי מידע טריוויאלים על חייהם של המעורבים, או ספרים על התופעה, ועדיין לא להחשב ׳מעריץ׳.

לי אישית הדבר קורה כמעט בלי כוונה במקרים מסויימים. אני רואה סרט לא חשוב במיוחד, ואחרי זה נכנס לויקיפדיה ומתחיל לרדת במחילת הארנב בה מבלים ערב בקריאת פרטים על הסרט, ההפקה שלו, שחקני המשנה, הספר עליו הוא מבוסס, פרטי טריוויה ובונוס. כמות המידע שאגרתי על הסרט the running man הייתה מספיקה להגדיר אותי כמעריץ פסיכי בשנות ה-80. כיום זה כמו להגיד שקראתי כתבה על חתולים מצריים – זה לא הופך אותי למומחה.

יש ספרים על תופעת ה-fandom, ומהמעט שראיתי הם נכתבים כמו דו׳ח אנתרופולוגי. אני תוהה אם יש דרך לכמת את כמות הדברים שאנשים צריכים לעשות כדי להחשב למעריצים, או את ׳רמת הפסיכיות׳ של אותם דברים (קראת את שרלוק הולמס? את כל הספרים של שרלוק הולמס? אתה מתחפש לדמויות איזוטריות משרלוק הולמס?), ולראות האם קו הגבול שמגדיר ׳מעריץ׳ זז לאורך השנים. כלומר, כמות ה*מאמץ* שצריך להשקיע כדי להחשב למעריץ אולי נשארה קבועה, אבל מכיוון שהמאמץ הנדרש לביצוע דברים מסויימים ירד, כמות הדברים וסוג הדברים שנדרשים לבצע שונה. 

cleese

אולי.

 

מודעות פרסומת

תיאוריות מחפשות מידע 2: ״קפאון נוסטלגי״

כפי שכתבתי קודם, יש לי כמה תיאוריות אבל אין לי מספיק זמן לאסוף מידע כדי לאשש או להפריך אותן, אז אני פשוט אעלה אותן כאן בתור רעיון בינתיים.

ה׳תיאוריה׳ הפעם, אם אפשר בכלל לקרוא לה כך, נוגעת לתופעה תרבותית שהפכה לאפשרית רק בשנים האחרונות:

1. פחות אנשים צופים בטלוויזיה, ויותר צופים במחשב או פלאפון או משהו בסגנון.

2. כמעט כל תוכניות הטלוויזיה הישנות שאי פעם נוצרו זמינות בצורה כזו או אחרת באינטרנט.

3. להורים אין בהכרח כוח לחפש מה ׳כדאי׳ לילדים לראות כיום.

כלומר, נוצר מצב בו הורים לילדים קטנים (שעוד לא מחליטים בעצמם מה לראות) מראים לילדים דברים במחשב, והנטייה הטבעית תהיה להראות להם את סדרות הטלוויזיה שההורים עצמם גדלו עליהן.

אני מניח שגם הורים לפני 30 שנה רצו להראות לילדים שלהם את הסדרות שהם גדלו עליהן, אבל מי באמת יתחיל להתרוצץ ולמצוא את זה בחנויות וידיאו. מצד שני, הורים כיום אולי אפילו בסדר גמור עם להראות לילדים שלהם את מה שפופולרי ועדכני, אבל אם הם לא בעלי טלוויזיה (או מעדיפים לראות דברים במחשב מסיבות אחרות), אז הם אלה שצריכים להחליט מה לראות, ואז אולי זה פשוט קל יותר קוגניטיבית לחשוב מה אתה ראית בתור ילד.

הדבר יוצר בפעם הראשונה אפשרות לקיפאון נוסטלגי תרבותי פשוט בגלל נוחות. אני לא חושב שהתופעה בעייתית, או רחבה. אבל היא אפשרית, ואני שם לב שהיא מתקיימת לפחות אצל חלק מהאנשים סביבי.

תיאוריות מחפשות מידע 1: ״אפקט פיטר פן״

משהו קצת שונה. מכיוון שהייתי עסוק לאחרונה לא היה לי זמן לאסוף מידע בנוגע למחשבות הבאות. במקום להמשיך לא לכתוב בחודשים הקרובים, אני אעלה כמה תיאוריות שיתכן והן נכונות ויתכן שלא. אם מישהו רוצה לאסוף מידע בנושא, יש לי הצעות בסיום.

התיאוריה הראשונה נוגעת להבדל בין איך מבוגרים חווים סרטים ואיך ילדים חווים אותם. אין שום חידוש בלהגיד שיש דברים שילדים חושבים שהם מהנים, מצחיקים או עמוקים, ומבוגרים חושבים שהם משעממים, מגעילים או טיפשיים. הכוונה היא יותר להבדל בין איך מבוגרים *זוכרים* כמה הם נהנו מסרטים שהם ראו בתור ילדים וחוסר היכולת להבין שזה נבע מכך שהם היו ילדים.

יכול להיות שכבר יש לתופעה הזו שם, אם היא בכלל קיימת, אבל אני אקרא לה ״אפקט פיטר פן״ (אין קשר ל״סינדרום פיטר פן״).

דוגמאות ספציפיות:

מלחמת הכוכבים: אנשים די שונאים את סרטי ׳מלחמת הכוכבים׳ החדשים. יש ערוצי יו-טיוב שלמים שמוקדשים לכמה הסרטים האלה גרועים, יש מאמרים וניתוחים ומה לא.

אני לא מנסה לטעון שהם טובים, או שהסרטים הקודמים היו גרועים, אבל מעניין לשמוע חלק מהטיעונים נגד הסרטים החדשים: ״זה סתם אפקטים!״, או ״הדמויות פלקטיות!״.

יכול להיות. אבל גם הסרטים הישנים היו מלאים באפקטים ודמויות די פלקטיות. אלק גיניס (מי ששיחק את אובי-וון-קנובי) התייחס לעסק בתור ״זבל של מעשיות ילדים״.

שוב, אני לא טוען שהסרטים הישנים היו גרועים, אבל האם יכול להיות שחלק מהסיבה שאנשיםחושבים שלסרטים הישנים יש עומק ומשמעות זה בגלל שהם ראו אותם בזמן שהם היו ילדים, או בני-עשרה?

אינדיאנה ג׳ונס: אני מתכוון ספציפית לסרט הרביעי בסדרה מול כל השאר, שיש הסכמה גורפת שהוא די חרא של סרט. וספציפית-ספציפית אני מתכוון לקטע בו ג׳ונס חומק מפיצוץ גרעיני על-ידי כך שהוא מסתתר במקרר.

זה מגוחך, זעק הקהל, זה מפגר לגמרי. איך הם הורסים ככה את הסדרה המופלאה הזו? ובסוף הם עוד שמים חייזרים, די כבר, כמה אפשר לסבול.

ובכן, אני לא יודע אם ראיתם את סרטי אינדיאנה ג׳ונס הקודמים לאחרונה, אבל אני כן, והם די טיפשיים, כולל נאצים ועקירת לבבות ומלאכים שיוצאים מארון ישן בקטע סיום של סרט. אני חושב שהסרט הרביעי היה גרוע מכל מיני סיבות, אבל הוא די נצמד לנוסחאות שעבדו בסרטים המקוריים.

אז יכול להיות שזה לא הנוסחאות שהשתנו, זה הקהל עצמו שהתבגר, אבל בחלקו מסרב להכיר בזה.

שוב (ושוב) אני מדגיש, לקחתי בכוונה סרטים שאני בעצמי סבלתי מהחידוש שלהם, ואני לא רוצה להכנס למלחמה סביב ׳איך אתה אומר שהסרט הזה הוא זבל/טוב הוא בבירור טוב/זבל׳. אני רוצה להציע שאולי יש משהו עקרוני כאן.

===

איך אפשר לבדוק זאת? אפשר למשל להסתכל על אוסף גדול של סרטים שנחשבים קלאסיקות ולראות מה הפער בין הציון שנותנים מבוגרים והציון שנותנים ילדים ובני-עשרה, ולהשוות את זה לפער מבוגרים-ילדים בחידושים והמשכים לסרטים, שיצאו לפחות 15 שנים לאחר הסרטים המקוריים.

את ההפרש בין הפערים צריך לנרמל איכשהו בעובדה שחידושים הם בדרך כלל גרועים יותר מהמקור, בלי קשר לכמה שנים הם יצאו לאחר הסרט המקורי (כלומר, בלי קשר להתבגרות הקהל). אני מניח שאפשר להוסיף את כמות השנים שעברו בתור משתנה ולראות אם יש לו השפעה, למשל.

אולי אני אפילו אעשה את זה, בהזדמנות.