נביא שקר

הנבואה ניתנה לשוטים

קטגוריה: צהל

כיסה טפח וגילה טפחיים: מיפוי אתרים רגישים לפי איזורים שגוגל מסרבת להראות

בואו נעמיד פנים שאני איש מודיעין איראני.

ובואו נגיד שכל מסמכי המודיעין האיראני נשרפו באופן מסתורי. אין לי שום דבר סודי להסתמך עליו, לא האזנות, ולא סוכנים.

הדבר היחיד שיש לי הוא גוגל מפות.

כמה בסיסים ואתרים סודיים בישראל אוכל לאתר?

בעקבות הסכם בין ישראל לארצות-הברית, גוגל לא יכולה לספק תמונות לווין של ישראל ברזולוציה גבוהה. בנוסף, נראה שגוגל הסכימה לצנזר את ״מבט הרחוב״ שלה, כך שאיזורים ורגישים לא יהיו נגישים. המטרה של הפוסט הזה היא להראות איך הדבר יוצר מעין ״אפקט סטרייסנד״ המאפשר לזהות בסיסים ואתרים רגישים דווקא בגלל שמנסים להסתיר אותם.

ולפני שאמשיך, כדאי רק להבהיר, אני לא באמת איש מודיעין איראני, כן?

715

מקרה א׳, הקריה:

המקרה הראשון בכוונה מראה משהו שכולנו מכירים: הקריה בתל-אביב. בתמונה למטה אפשר לראות את ״גוגל מפות״ במבט על. הקווים הכחולים הם איזורים שאפשר לחקור באמצעות ״מבט רחוב״. הבור הלבן, החור ברשת הקורים הוא הבסיס.

Screen Shot 2017-02-16 at 10.57.44 PM.png

כאמור, כולם מכירים את הקריה, אבל שווה להתעכב על המקרה הזה בתור exemplar כדי להסביר מה אנחנו מחפשים.

אנחנו מחפשים חורים בקורי העכביש, איזורים לבנים שבברור אמורים להיות מכוסים בכחול על-ידי אנשי גוגל: הם מופיעים באיזור כחול צפוף (בניגוד לכל מיני ישובים בפריפריה שפשוט לא הגיעו אליהם). הרחובות לידם בברור נגישים לציבור (בניגוד לאוניברסיטאות ובתי-חולים שגם יופיעו בתור חורים ברשת). והם מספיק גדולים כדי שזה לא יהיה רחוב קטן שפספסו בטעות.

מקרה ב׳, מבצעים מיוחדים בגבעתיים:

ליד צומת הרחובות משה דיין ויצחק שדה יש חור נוסף. נראה שהנהג של גוגל ודאי עבר ברחוב משה דיין ובשלום וברחובות הסמוכים, ובכל זאת אין גישה אליהם במבט רחוב:

screen-shot-2017-02-16-at-11-08-57-pm

Screen Shot 2017-02-16 at 11.19.11 PM.png

תמונת הלווין מראה שזה לא בדיוק מגרש נטוש. ותמונות עם זום מהרחובות הכי קרובים שבכל זאת אפשר לגשת אליהם מראות בניינים די מרשימים, וגם את הגדר המכוערת המאפיינת בסיסים בישראל:

Screen Shot 2017-02-16 at 11.15.54 PM.png

Screen Shot 2017-02-16 at 11.16.49 PM.png

בתור איש המודיעין האיראני זה לא וודאות של 100% שמשהו מסתורי קורה כאן, אבל זה מספיק כדי לבדוק את העניין יותר מקרוב. בין המסמכים שנשרפו באופן מסתורי יתכן והיה כתוב שמדובר במערך המבצעים המיוחדים של צה׳ל, יחידה שנחשפה לאחרונה, אם כי המיקום שלה לא מופיע בעמוד הויקיפדיה שלה. אם במקרה אחד משני קוראי הבלוג הוא איש בטחון שדה, זה הזמן לציין שמיקום מ׳מ כבר דלף כאן. דרך אחרת להצליב את האינפורמציה היא כך: יש רק שני ׳חורים׳ בגבעתיים. זה אחד מהם, והשני הוא מחנה מקלף (הסעיף הבא). לפי קורות החיים של הבחור הזה, הוא שירת ב׳מבצעים מיוחדים׳ והמיקום רשום כ׳גבעתיים׳. בתהליך אלימינציה אפשר להסיק שמ׳מ הוא החור הנוכחי, אם כן.

 מקרה ג׳: מחנה מקלף ברמת גן

Screen Shot 2017-02-16 at 11.31.35 PM.png

שוב, תמונת לווין שלא מדובר במקום נטוש:

Screen Shot 2017-02-20 at 10.24.40 PM.png

ותמונות רחוב מהרחובות הכי קרובים שאפשר להגיע אליהם בגוגל מראים חיילים וגדרות:

Screen Shot 2017-02-20 at 10.28.46 PM.png

זהו כמובן מחנה מקלף, בסיס חיל השלישות ועוד כמה עניינים, כמו ממר׳ם.

מקרה ד׳: מחנה אביב

Screen Shot 2017-02-21 at 9.08.03 AM.png

אני מבין למה גוגל לא יכולים להסתובב בתוך האוניברסיטה, אבל למה למחוק קטעים מרחובות חיים לבנון, ודרך רוקח?

אולי זה בגלל ״מחנה אביב״ הממוקם שם וכולל את אגף התכנון. לא שקשה למצוא את המידע הזה, אבל הדרך הכי חביבה שמצאתי היא לחפש באינסטגרם ״מחנה צבאי אביב״ ולראות שיש מלא תמונות מתוייגות למיקום הספציפי הזה, כמו אלה:

Screen Shot 2017-02-21 at 10.17.51 AM.png

אבל יותר סביר שהצנזורה היא בגלל מטה השב׳כ.

מקרה ה׳, כל מיני

אני רוצה לעזוב את תל-אביב ולעבור לירושלים (אמר אף אחד) אז רק אציין בקצרה שאפשר למצוא באופן דומה את בסיס שדה דב, את בסיס המודיעין גלילות, את המוסד, וכו׳.

חלק שני, ירושלים

מקרה ו׳ – בסיס צבאי בהר אורה

Screen Shot 2017-02-21 at 11.21.41 AM.png

אורה ועמינדב אינם נגישים ל״מבט רחוב״ וזה בבירור לא כי האיש האחראי התעצל. שימו לב לשברירי הכחול בצד המזרחי של אורה. אבל איך נבין מה בדיוק נמחק? הרי לא כל הישוב הוא בסיס צבאי.

ובכן, שימו לב ש״אפור״ פירושו בניינים בגוגל מפות, אבל איזורים רגישים וסודיים נמחקים אפילו ברמה הזאת. האם אפשר למצוא איזור שמכיל בניינים (לפי תמונות לווין) אבל איננו מופיע כאפור לפי גוגל מפות?

כן.

שימו לב ל׳מעגל׳ בצד שמאל העליון במפה למטה, והשוו לתמונת הלווין:

Screen Shot 2017-02-21 at 11.24.59 AM.png

screen-shot-2017-02-21-at-11-25-31-am

מקרה ז׳ – רחוב בלפור

Screen Shot 2017-02-21 at 11.29.40 AM.png

מסיבות ברורות.

מקרה ח׳ – מגרש הרוסים

Screen Shot 2017-02-21 at 11.32.14 AM.png

כנראה בכלל מתקן המעצר שם.

חלק שלישי, מערבה לירושלים

Screen Shot 2017-02-21 at 12.05.30 PM.png

שימו לב כמה חסר ממערב לירושלים. יש שם אמנם כל מיני ישובים די נידחים, אבל יש שם גם איזורים שבברור אמורים להיות ממופים, למשל בית-שמש, או קטעים שלמים מכביש 6 וכביש 1.

מכיוון שהחור הוא כל-כך גדול, נפעיל שוב את שיטת ה״בניינים שמופיעים במפת לווין אבל חסרים במפה הרגילה״.

ספציפית, הבה נתבונן באיזור מזרחית ליד בנימין וצפונית לתירוש:

screen-shot-2017-02-21-at-12-20-03-pm

נראה כמו כלום. אבל:

Screen Shot 2017-02-21 at 12.21.31 PM.png

YUjACfF.gif

Screen Shot 2017-02-21 at 12.25.46 PM.png

Screen Shot 2017-02-21 at 12.26.28 PM.png

Screen Shot 2017-02-21 at 12.27.23 PM.png

אני לא אומר שזה איזור לאחסון ושיגור טילי יריחו הנושאים נשק גרעיני, אני אומר שאם זה היה איזור לאחסון ושיגור טילי יריחו הנושאים נשק גרעיני, זה היה נראה ככה. ושוב, הדבר איננו חידוש באינטרנט.

סיכום

לארגוני ביון יש ודאי את כל המידע שכרגע הצגתי, והוא כולו זמין באופן חופשי באינטרנט. הפוסט הזה לא נועד לחשוף סודות, אלא להראות איך ניסיון הסתרה יכול לשמש דווקא כדי לכוון אנשים לכיוון הדברים שרוצים להסתיר.

אפשר להפעיל את הגישה שראינו כאן כדי למצוא עוד כל מיני מקומות בארץ (דרום עיילבון, אני מסתכל עליך), אבל נראה לי שנעצר כאן.

מודעות פרסומת

מקורות זרים

כולם יודעים שצריך להוסיף את הלחש ״על-פי מקורות זרים״ לביטויים מסויימים. אבל אפשר להפעיל גם תהליך הפוך.

נדמיין לרגע שאנחנו חייזר שאיננו מכיר את ישראל, והוא מקיש בגוגל את הביטוי ״על-פי מקורות זרים״. מה הוא ימצא?

אני לא חושב שתוכן הפוסט מחדש לשני הקוראים של הבלוג, אבל אולי הם יתעניינו בכמות הפעמים שכל נושא עלה (כפי שמופיע בסוגריים).

שוב, החיפוש לא כולל את כל הדברים שישראל לכאורה עשתה, אלא את התוצאות העיקריות שבאות יחד עם הביטוי ״על-פי מקורות זרים״.

=====

קודם כל, מקורות זרים מאוד אוהבים לדבר על היכולת הגרעינית של ישראל, שכוללת טילים גרעיניים (16), ספציפית 80 ראשי נפץ (1), או אולי 115 (1), וטילי יריחו שיכולים לשאת אותם לטווח של 4000 ק׳מ (2). חלק מטילי השיוט נמצאים בצוללות (3). אם כבר ענייני גרעין, לישראל גם יש כור גרעיני בדימונה (4).

אחרי הנושא הגרעיני, המקורות הזרים מתים על הזירה הסורית. הם אוהבים לקשקש על איך ישראל תוקפת בסוריה ולבנון, כדי לפגוע בשיירות נשק (11) וגם כדי לחסל את מורנייה (5), סמיר קונטאר (6), מורנייה הבן יחד עם עוד פעילים (5) ולפגוע בכור גרעיני סורי (5). מעבר לזירה הסורית/לבנונית, ישראל גם תקפה בסודאן (1).

אגב חיסולים, ישראל חיסלה את פתחי שקאקי (3) ואת מבחוח (4). היא התכוונה לתקוף באיראן ב-2012 (3) אבל בינתיים היא מסתפקת בלוחמת סייבר וחיסול מדענים (4).

מקורות זרים מוסרים לקינוח שישראל מוכרת נשק לסינגפור (1), ושראש הממשלה ביקר בירדן ב-2014 (1).

Mr Yair and MK Lapid

Let's do one in English.

Because Yair Lapid did one too. Finance minster and member of the inner security cabinet Lapid, that is.

I'm referring to Lapid's recent op-ed piece in The Telegraph, where he blamed Hamas for the dead Palestinian children resulting from operation Vigilant Armor. I mean Defensive Thrust. I mean Protective Edge.

I don't want to argue with Yair Lapid 2014. Instead, I'll let Yair Lapid 2006 do that, using a piece he wrote after the killing of the Ghalia family in the  then-version of the conflict with Gaza.

To make identification easier, let's call the characters Mr Yair (2006) and MK Lapid (2014).

Mr Yair: I am ashamed. Deeply, painfully humiliated, ashamed of us and what we have done, where we have ended up. I’ve been ashamed in my life but not like after what happened at the beach in Gaza, in front of the small bodies… I am ashamed because we have become child killers.

MK Lapid: One can understand them for taking the side of the injured party, and let’s be absolutely clear – to us, the death of any child, Israeli or Palestinian, is a tragedy. On the other hand, that does not release us from answering the question of who is truly to blame for this tragedy?

Mr Yair: So what if they started it and yes it was an errant rocket shell and yes it’s impossible to live with the fact that they are always trying to kill us. It’s all true but if you kill enough children, enough times, that is what you become: a child killer.

MK Lapid: The power of these images is the reason that Hamas intentionally builds its missile factories and bunkers underneath civilian homes, stores its ammunition in schools and kindergartens (including United Nations schools), launches its rockets surrounded by civilian families, despite knowing beyond any doubt that it will lead to innocent casualties. Hamas rests its conscience – if it even has one – by announcing that the dead children are “Shahids” who will make it to heaven

Mr Yair: Target whoever you must assassinate, shoot whomever you must shoot, but we will not tolerate a deal in which children have to die.

MK Lapid: The absurd result is that Israel does much more to protect Palestinian children than Hamas and yet many Europeans and many Britons accuse us of being responsible for their deaths.

Mr Yair: How many times can we say it was an accident? Twice? Three times? 20? How many times will it take until we admit that this is what we have become: People who open fire on places where there are children.

MK Lapid: I know it sounds crazy, impossible to understand, but I have no way of helping you with that. I have spent my entire life in the Middle East and I still cannot understand how people can sacrifice their children.

Mr Yair:  I’ve been telling myself for a number of years already that that is the difference: They dance on their roofs every time they killed our children. We apologize when their children are killed…Maybe that turns us into better people than the Jihad Islamic operatives but since when do they determine our standards of good and bad?

MK Lapid: But Hamas forbade civilians to leave their homes, put them on rocket factory rooftops, forced the children – its own children – to remain in areas that would clearly become harsh door-to-door combat zones.

Mr Yair: Every spokesman’s statement of apology makes it sound like there was no other choice, that we have to kill children sometimes otherwise our hands are tied and we have no right to complain about terror attacks. It never occurred to me that we could have refused, that this would be unacceptable and non-negotiable.

MK Lapid: We also have the option of doing nothing. Some British circles expect that of us. They ask us to accept rocket fire from the skies and terrorist tunnels dug beneath our communities. We will not do that.

Mr Yair: Of course the Qassam attacks on Sderot and the western Negev have to stop – this is imperative – but the killing of children has to stop as well. Yes, we have to do both things, or at least rethink the argument that it is impossible to carry out one without the other.

MK Lapid: Given a choice between sympathetic news coverage and the lives of our children, I choose life.

Mr Yair: I am not ashamed in front of…the Americans or the self proclaimed pious groups of pseudo intellectual British do-gooders who boycotted us last week. It’s much deeper than that. I am ashamed of myself because of what I wanted to be, because of what I once was.

לשמועה יש כנפיים, והיא מצייצת

מספר אנשים כתבו (למשל כאן, וכאן) כי גם לפני ההודעה הרשמית בטלוויזיה, ״ברשתות החברתיות״ כבר ידעו שמצאו גופות, או לפחות הסתובבה שם שמועה שכזו.

האם זה נכון?

כן.

אני יודע כי בדקתי את טוויטר לפני ההודעה הרשמית וראיתי את אותה שמועה מסתחררת. אבל חשבתי שאפשר להיות קצת יותר טכניים. הנה מספר הציוצים שמזכירים את המילה ״גופות״ בערב יום שני, ה-30 ליוני:

rumors

בערך בשעה שבע בערב מתחילות השמועות, מגיעות לשיא לקראת שבע וחצי, ואז מתחילות שוב עם מהדורות הערב. עיקר ההודעות נשלחות עם הידיעה הרשמית, ואז יש שוב גלים של ציוצים שמתחילים כל שעה עגולה, כנראה בעקבות מהדורות חדשות נוספות ותגובות אליהן.

קריסת מערכת

הפוסט הבא עוסק בנוסחאות, אבל לא צריך להבין במתמטיקה כדי לקרוא אותו. זה בעצם חלק מהנקודה, היכולת המסמאת של סמלים מתמטיים.ֿ מי שלא רוצה לקרוא את הכל ובכל זאת מעוניין בשורה התחתונה, יכול לקפוץ לשורה התחתונה.

לאחרונה יצא לי לראות את הסרט ״המעבדה״, העוסק בתעשיית הנשק בישראל ומציג את הטענה שישראל אולי דווקא מרוויחה מהסכסוך, או לפחות החלק בישראל שקשור לתעשיות הבטחוניות. במקום להכנס למשהו עקרוני כמו הטיעון עצמו, אני רוצל להטפל לרגע בו פרופסור יצחק (איציק) בן-ישראל מסביר לבמאי/מראיין נוסחא שהוא פיתח, המחשבת את ה׳סיכוי לקריסת מערכת כתלות בכמה מרכיביה נפגעו׳. הדבר משמש כדי להסביר כמה אנשי חמאס עלינו לסכל/לעצור כדי שרשת טרור תקרוס.

כך בן-ישראל:

״זה יוצא דבר כזה. הנוסחא היא אומרת שזה קיו לאן קיו ועוד אחד חלקי…אה…לאן של אחד חלקי קיו עם סימן של מינוס שזה סתם רק בגלל שזה מדובר בקריסה. אם אתה יודע איזה אחוז מהרכיבים פגעת, אתה יכול לחשב מה הסיכוי שהמערכת כולה תקרוס…קיו זה אומר איזה אחוז מתוך המערכת הזאת אתה מנטרל…אם אתה מנטרל 50% מהאנשים, אז יש 100% סיכוי שהמערכת מולך תקרוס…אם אתה עושה 25%, כן? אתה מגיע בערך ל-85%…זה גם מה שקרה אצלנו בערך, הגענו למשהו בין 20% ל-25% והמערכת כולה קרסה.״

itzik

 

העניין הוא שהנוסחא שפרופסור בן-ישראל כתב על הלוח (ולאחר מכן משרטט לכאורה) איננה מתארת שום הסתברות ולא נראית כמו השרטוט שלו. לא ברור איפה לשים בדיוק את המינוס, אבל הנה שרטוט של 2 אפשרויות:

equations

בן-ישראל מציין ׳מאמר׳ שהוא כתב בנושא. לא הצלחתי למצוא אותו, אבל חיפוש באינטנרט מעלה את הקישור הבא, לפיו הנוסחא שהוא התכוון אליה היא כנראה בעצם:

Qq

 

…מה שמתאים לטענה של בן-ישראל שכאשר נפגעים 50% מרכיבי המערכת הסיכוי לקריסה הוא 100%, וכאשר פוגעים ב-25% אז הסיכוי לקריסה הוא 81% (כפי שנכתב בקישור, לא כפי שהוא אומר בסרט).

[הערת עריכה: בנוסחא לעיל השמטתי בטעות את סימן המינוס, וכעת זה תוקן. תודה למגיב רביב על התיקון]

שלחתי אימייל לפרופסור בן-ישראל, והוא ענה בזריזות ובאדיבות שאכן זו הנוסחא הנכונה.

אם כן, מה הבעיה?

1) קודם כל, הנה שרטוט של הנוסחא:

entropy

אתם רואים נכון, ה״סיכוי לקריסה״ עולה עד ל-100%…ואז הוא יורד שוב פעם. לפי הנוסחא הזו, אם נפגע ב-90% מאנשי החמאס הסיכוי לקריסה יורד מתחת ל-50%.

2) בן-ישראל טוען שהנוסחא לא אמורה לעבוד מעבר ל-50%, שכן אז ׳המערכת כבר קרסה וזה לא מעניין פיזיקאלית׳. אבל קל מאוד לתאר מצב תיאורטי בו מחסלים בו-זמנית יותר מ-50% מחברי ארגון טרור, ואז מה? יותר סביר שהוא ישרוד? או שאין בעצם תשובה לפי הנוסחא הזו? או שהנוסחא הזו מוגדרת שרירותית עד 50%, ואז פשוט מוגדרת בתור 100% כי ככה בן-ישראל החליט? זה אמור קצת להדאיג מישהו שמתעסק במודלים כאשר המודל שלו נותן תשובה כל-כך לא אינטואיטיבית בטווח שנחשב סביר לשאול בו שאלות.

למה בעצם לא לבחור כל נוסחא אחרת שעולה באיטיות לקראת 1 בין הציר 0 ל-1? למה דווקא הנוסחא הזו? לא הצלחתי למצוא גזירה שלה מעקרונות ראשונים, ובשלב הזה בן-ישראל הפסיק לענות לאימיילים (אני לא מאשים אותו, זה מפתיע שהוא ענה לנודניק לא מוכר מלכתחילה).

ובכל זאת, הנוסחא הזו וודאי נראית מאוד מוכרת לכל מי שלקח קורס בתורת האינפורמציה או מתעסק בהסקה סטטיסטית, מה שמביא אותנו ל:

3) הנוסחא הזו זהה לנוסחא לחישוב האנטרופיה של משתנה ברנולי שסיכויי ה׳הצלחה׳ שלו הם p, או במילים אחרות הנוסחא הזו מתארת את אי-הוודאות הקשורה למטבע שהסיכוי שלו לצאת פלי הוא p. אפשר לחשוב על האנטרופיה כמדד לאי-וודאות, או לכמות השאלות שנצטרך לשאול כדי להגיע לתשובה לגבי המשתנה, או לכמות האינפורמציה שקיבלנו כאשר ראינו מה המשתנה יצא, לעומת האינפורמציה שהייתה לנו לפני שראינו את התוצאה, או כל מיני פרשנויות אחרות. אף פרשנות שאני מכיר לא מדברת על ׳סיכויי קריסה של מערכת׳, ואני לא מצליח להבין את הקשר בין שני הדברים.

4) ונניח, נניח אפילו שיש כאן עקרונות גזירה כלשהם שאני לא מבין, וקשר עמוק שאני לא מבין לאנטרופיה, ונגיד שהנוסחא הזו מוגזרת באופן שרירותי עד 0.5 ואז פשוט דואגים שהיא תישאר 1. האם היא עומדת באיזשהו אופן במבחן התוצאה?

חשבתי לצלול לתוך נתונים סביב חומת מגן, או כמות האבידות שספגו יחידות שונות במלחמת העולם הראשונה ולראות אם אובדן של 25% מהכוח אמנם מוביל לסיכוי של 80% שהיחידה תתפרק. אבל זו לא העבודה שלי, אלא של בן-ישראל. במקום זאת, ניסיתי לחשוב על דוגמא נגדית אחת של כוח צבאי שספג יותר מ-50% אבדות והמשיך לתפקד.

מכיוון שהסיכוי להתפרקות אליבא דבן-ישראל בשלב הזה הוא 100%, אנו רק זקוקים לדוגמא נגדית אחת על-מנת שהתיאוריה תקרוס. אבל איזו דוגמא נגדית? מי יכול לחצות את הרי האלפים של הנוסחא המתמטית הביזארית, מי יופיע לפתע בחצר האחורית של בן-ישראל, רכוב על גבי פיל המובהקות?

כמובן. חניבעל ברקה. האיש שיצא למסע נגד רומא עם קרוב ל-100,000 חיילים, ואיבד כ-70,000 בדרך. האם צבאו ׳קרס׳? רק אם הנחלת תבוסות צבאיות מוחצות שרומא לא ידעה כמותן זה ׳קריסה׳.

אני בטוח שיש עוד דוגמאות רבות, אבל נראה לי שהקטנוניות תעצור כאן בינתיים (או לפחות תפנה את מקומה לקטנוניות של תגובות מצד שני האנשים שקוראים את הבלוג הזה, שיכנסו לפרטים על המסע דרך האלפים. אני אומר את זה בחיבה).

שורה תחתונה: פרופסור בן-ישראל מציג נוסחא לא ברורה שמקבלת תקריב עם מוזיקת מתח, ואמורה לכאורה לתאר את כמות אנשי החמאס שיש לפגוע בהם כדי לגרום ל׳קריסת מערכת׳. כשחופרים קצת מתברר שזאת לא הנוסחא הנכונה. כשחופרים קצת יותר לעומק נראה שהנוסחא הנכונה היא גם, ובכן, לא נכונה.

״כלל אצבע״ מצוץ מהאצבע

הכותרת הראשית באתר ׳הארץ׳ לפני כמה שעות הייתה כתבת הפרשנות של עמוס הראל, הפרשן הצבאי.

הראל התייחס לירי הרקטות האחרון מרצועת עזה, והוסיף:

״מאז ההתנתקות ב-2005 נוצר מעין "כלל אצבע", המאפשר לזהות מראש סבבי מהלומות בין ישראל לחמאס על פי מספר הרקטות שנורות. ברגע ששיעורן חוזר לקצב של שיגור ליום, מתחילה הספירה לאחור לקראת הסבב הבא.״

מאז ההתנתקות היו 3 סבבי לחימה בעזה: גשמי קיץ (סוף יוני 2006 עד סוף נובמבר 2006), עופרת יצוקה (סוף דצמבר 2008 עד אמצע ינואר 2009) ועמוד ענן (אמצע נובמבר 2012).

מבחינה סטטיסטית הניסיון להחיל על משהו כזה ״כלל אצבע״ נראה טיפשי. כלל אצבע לפעמים עובד ולפעמים לא, אז במקרה הזה מספיק שהוא יהיה נכון ל-2 מתוך 3 הסבבים והראל יכול להכריז שהוא צודק. באותה מידה אני יכול לטעון שמאז ההתנתקות כלל האצבע הוא שישראל נכנסת לעזה בחודשים המאוחרים של שנים זוגיות (היי, זה עבד ב-2006, 2008 ו-2012. 2010 לא, אבל זה כלל אצבע!).

ועוד עניין – כלל האצבע הטיפשי שלי לפחות נותן חלון זמן כלשהו. מה זה אומר ״החלה הספירה לאחור״? כמה זמן היא אמורה להמשך?

כדי לנסות לבדוק את הטענה של הראל, הסתכלתי על נתוני שיגורי הרקטות ופצצות המרגמה מאז תחילת 2007. לצערי אין לי נתונים לכל חודש של 2006, אז נאלץ להסתפק ב״עופרת יצוקה״ ו״עמוד ענן״. נראה לי שבכל מקרה יהיה לנו מספיק מידע. הנה מספר השיגורים לאורך זמן:

שיגורים

העלייה הרצינית האחרונה היא כמובן ׳עמוד ענן׳, והעלייה הרצינית לפני כן היא ׳עופרת יצוקה׳. התקופה הארוכה שבה היה מספר גבוה של רקטות לעבר ישראל לא כלל מבצע צבאי, וזוהי בערך התקופה של ההשתלטות של החמאס על רצועת עזה.

סימנתי גם בקו אופקי מקווקו את המקום בו ישנם 30 שיגורים לחודש, הקצב שהראל התייחס אליו כ- ״ברגע ששיעורן חוזר לקצב של שיגור ליום, מתחילה הספירה לאחור לקראת הסבב הבא.״

מרוב הרקטות בזמן עמוד ענן קשה קצת להבין מה קורה, אז הבה נשרטט את אותו גרף, רק עם ציר y לוגריתמי:

פצצות ללוגריתם

רצינו לדעת כמה זמן בערך נמשכת אותה ׳ספירה לאחור׳. אם נסתכל על התקופה בין שני העימותים האחרונים, אפשר לראות שאותו ״קו אדום״ של הראל נחצה בערך בינואר 2010, כמעט שלוש שנים לפני הלחימה. אם נסתכל על ה׳הפרה המשמעותית׳ הראשונה (כאשר ׳משמעותית׳ מוגדר כ׳מה שקופץ לי בעין׳) אז מדובר על מרץ 2011, שנה וחצי לפני הלחימה.

קשה קצת להגיד מה היה לפני ׳עופרת יצוקה׳ כי אין לי את הנתונים מ-2006 לפי חודש, אבל נראה שמדובר בלפחות שנתיים.

כלומר: גם אם יש ׳כלל אצבע׳ כלשהו שאומר שקצב שיגורים שחוצה סף מסויים מוביל ל״ספירה לאחור״ לקראת מבצע צבאי –  לא נראה שאותו סף הוא 30 שיגורים בחודש, וה״ספירה לאחור״ היא תקופה של בערך שנה וחצי או שנתיים, שזה הרבה יותר מתחושת הבהילות שעולה מהכתבה של הראל. וכל זה בהנחה שאותו כלל אצבע בצורתו הכללית מתאר את המציאות. כמעט בטוח שלא. וגם לא נראה לי שהראל המציא את הכלל או את הסף הזה בעצמו, רוב הסיכויים שהוא פשוט מעביר מידע מתדרוך.

בקיצור, יש לנו כאן כתבה שמעבירה מידע מתדרוך שמתאר סף שלא קיים במסגרת כלל אצבע שאי אפשר לבדוק אותו.

בראבו, מר הראל. בראבו.

משא ומתן מוביל לאלימות – סיפור פשוט?

הנה סיפור:

סיפור פשוט

 

הסיפור הזה הולך כך: ״פעם היה שקט. ואז, יום אחד, היה משא ומתן. ואז היו פיגועים! הסוף.״

זה הסיפור שאפשר לקרוא למשל אצל ארי שביט (״השקט המוחלט שאיפיין את יהודה ושומרון בשנים האחרונות ואת גבול עזה בשנה האחרונה מתחלף באי שקט מסוים״), וגם כאן, וגם כאן. כנראה ששחרור נתוני השב׳כ לחודש נובמבר בא עם תדרוך מסויים, סיפור מסויים.

יכול מאוד להיות שחידוש המשא-ומתן מלווה בעלייה באלימות, אבל האם זה כל הסיפור? חפרתי קצת בנתוני השב׳כ, והנה כמה מחשבות:

1. כמעט כל ה׳פיגועים׳ הם זריקת בקבוקי תבערה – בערך 90% מהפיגועים בחודש ממוצע. אל תבינו אותי לא נכון, לא הייתי רוצה שיזרקו עלי בקבוק תבערה, אבל למי שזוכר את הפיגועים של תחילת שנות ה-2000, ההגדרה של בקבוק תבערה כ״פיגוע״ נראית קצת בומבסטית. אם היו 100 בקבוקי תבערה בחודש אחד, וחודש לאחר מכן 90 בקבוקי תבערה אבל גם מכונית תופת, זה ייחשב ׳פחות פיגועים׳ לפי נתוני השב׳כ. זה קצת מוזר.

אם למשל מסתכלים על גרף הפיגועים בגדה ללא בקבוקי תבערה הוא נראה כך:

ללא בקת׳בים

 

זה כבר קצת יותר קשה להסבר. ״פעם היה משא ומתן, וזה עצבן אנשים, אבל הם נרגעו קצת, אבל אז הם כעסו שוב פעם״?

אפשר גם לא לבטל לגמרי את בקבוקי התבערה. אולי ניתן להמציא מדד שייתן להם משקל כלשהו ביחס לשאר הפיגועים, נגיד כל 10 בקבוקי תבערה הם שווי-ערך לירי ממנשק-קל, או כל 30 בקבוקי תבערה הם שווי-ערך לדקירה. אם מישהו מהשב׳כ קורא את זה, בוא נדבר?

2. ובכל זאת, אפשר לחשוב על בקבוקי התבערה כמדד לאלימות כללית. והם כן נמצאים בקורלציה עם שאר סוגי הפיגועים (קורלציה של בערך 0.7 אם מסתכלים על נתונים בשלוש השנים האחרונות). אז נעזוב את עניין המשקל ונתרכז בשאלת חלון הזמן. האם באמת היה שקט מוחלט בגדה בשנים האחרונות עד למשא ומתן, כדברי שביט?

הנה עוד סיפור:

הסיפור שלא נגמר

 

הקצה הימני של הגרף הוא כמובן מה שראינו מקודם. בסך הכל התווסף מידע מהשנתיים וחצי שקדמו לכך.

קשה להגיד שהיה ״שקט מוחלט בגדה״ לפני המשא ומתן. סיפור אחר שאפשר לספר על הגרף המשופר הזה הוא ״הייתה רמה אחת של אלימות בגדה, ואז הגיע מבצע עמוד ענן ועברנו לרמה אחרת של אלימות. המשא ומתן הוריד את זה זמנית, ואולי זה בכלל לא קשור״.

אפשר לספר גם הרבה סיפורים אחרים.

3. האם ניתן לבדוק את שני הסיפורים הפשטניים שתיארנו? הבה נבנה מודל, תחת ההנחות הבאות:

[מי שלא רוצה להתעמק במודל יכול לקפוץ לסעיף 4 ולקרוא את המסקנה]

א. כמות הפיגועים בגדה בכל חודש מתפלגת באופן גאוסייני סביב ערך כלשהו עם שונות כלשהי. לפעמים יש 50 פיגועים, לפעמים 60, וכו׳.

ב. מתישהו בשנים האחרונות התרחש אירוע כלשהו ששינה את מדד האלימות בגדה. נקרא לזה ״נקודת המעבר״. לפני נקודת המעבר הפיגועים נלקחו מהתפלגות גאוסיינית סביב ערך x, ואחרי נקודת המעבר הם נלקחו מהתפלגות גאוסיינית סביב ערך y.

ג. אנחנו לא מתחייבים מראש מהם x ו-y או מתי התרחשה נקודת המעבר.

תחת ההנחות האלה אפשר לבנות את המודל הבא, המתאר את כמות הפיגועים בכל חודש נתון בתור גאוסיין עם מרכז כלשהו ושונות כלשהי שנקבעים לפי נקודת המעבר:

מודל

נקודת המעבר נלקחת מתוך התפלגות אחידה על כל החודשים שאנחנו בודקים (זה רק אומר שאנחנו לא מתחייבים מראש מתי היא התרחשה). מרכזי הגאוסיין של הפיגועים נלקחים מתוך התפלגות נורמלית עם ערך סביב 100 ושונות די גבוהה, מה שאומר שאנחנו לא מתחייבים יותר מדי מראש מה מרכז התפלגות הפיגועים. השונות של הפיגועים נלקחים מהתפלגות אחידה בין 0 ל-100, שוב כדי לבטא את העובדה שאנחנו לא מתחייבים מראש מה השונות.

עכשיו אפשר להריץ סימולציות mcmc תחת ההתנייה שהמידע שלנו הוא כמות הפיגועים שאנחנו אכן רואים.

4. המסקנה לא מפתיעה. בהנחה שהייתה נקודת מעבר, היא התרחשה כמעט בוודאות בנובמבר 2012, לא ביולי 2013. לפני זה מרכז הגאוסיין של הפיגועים היה סביב בערך 50 בחודש, ואחרי זה הוא נהפך להיות סביב בערך 100 בחודש.

כמובן שהמודל הזה מניח שאכן הייתה נקודת מעבר, והייתה אחת בלבד. אפשר לבדוק מודלים שמניחים יותר נקודות מעבר (מודל עם 2 נקודות מעבר, למשל, עדיין לא מזהה את ה׳משא ומתן׳ בתור נקודה קריטית) או מודל שהוא אגנוסטי בקשר לשאלה אם הייתה נקודת מעבר או לא. אני לא חושב שזה ילמד אותנו יותר ממה שאפשר לראות בעיניים גם כך.

5. צריך להבהיר, אני לא חושב שהסיפור הפשטני ״הייתה רמה אחת של פיגועים ואחרי עמוד ענן עברנו לרמה אחרת״ הוא נכון, הוא רק נראה יותר נכון מאשר הסיפור הפשטני האחר.

גאות ושפל ומחזורי גיוס

בעת מחזור גיוס חדש, אגף כוח אדם של צה'ל נוהג לפרסם את 'נתוני המוטיבציה', כלומר את אחוז בני-הנוער בעלי פרופיל קרבי שהביעו נכונות לשרת ביחידות קרביות (מתוך אותם אלה שענו בכלל לסקר, כמובן). אבל זה ארוך מדי, אז נקרא לזה 'מוטיבציה' ונזכור את ההבדל בין זה לבין, ובכן, מוטיבציה.

מחזורי הגיוס מתקיימים במרץ, אוגוסט ונובמבר. והנה נובמבר, והנה מתפרסמים נתוני המוטיבציה החדשים.

הקריאה בידיעות האלה בעיקר בלבלה אותי. הכותרת מבשרות על שפל ומבוכה, אך הדוברים הצבאיים מדברים על ירידה סבירה, תחרות עם 'סייבר' וכל מיני דברים אחרים. הקריאה בבליל הנתונים לא עוזרת במיוחד – "השנה זה ככה, אבל לפני שנה באותו מחזור גיוס זה היה ככה, וזה לעומת שיא של ככה, ובכלל צריך לזכור שאחרי לחימה היה ככה".

תנו גרף, לעזאזל.

טמקא נותנים איזשהו גרף, לעזאזל, אבל הוא נכון רק למחזורי הגיוס של נובמבר, והוא גם מכיל נתונים שגויים – הגרף מראה למשל מוטיבציה של 79.5 ב-2011, אבל זה היה במרץ 2011. המוטיבציה בנובמבר 2011 הייתה דווקא 76.2, ובנובמבר 2010 היא הייתה 74, כלומר מדובר בירידה של 4% בשלוש שנים, לא 10% (עריכה: מתברר מאז שכל גופי התקשורת שנתקלתי בהם הסתמכו על אותו נתון שגוי. מעניין, וראו הערה בסוף הפוסט). לאור זאת החלטתי ללקט נתונים בעצמי, לשרטט גרף ולראות מה אפשר ללמוד ממנו – אם בכלל.

איסוף הנתונים: היה קשה בצורה מפתיעה. כלומר, לא מצאתי מאגר אחד המאגד את כל הנתונים הרלוונטים, והייתי צריך לקושש הודעות דובר, ידיעות חדשותיות, והתייחסויות השוואתיות בידיעות חדשותיות. אספתי מידע לגבי כמעט כל המחזורים בין 2006 – 2013.

הבדלים בין מחזורי גיוס: בצה'ל ובתקשורת אוהבים להשוות לנתוני גיוס של מחזורים מקבילים בשנים הקודמות. כלומר, אסור לכאורה להשוות את אוגוסט 2011 למרץ 2011, אלא צריך להשוות לאוגוסט 2010. האמת שלא ממש הבנתי למה, ונראה שכתבים ודוברים דווקא כן משווים למחזורים לא מקבילים כשזה נוח להם (קרי, ליצר תובנה מרחיקת לכת על סמך מדגם של 2 נקודות).

אז החלטתי קודם כל לשרטט ממוצעי מחזורים, עם סטייה:

מחזורי גיוס

למקרה שזה לא ברור, אין הבדל סטטיסטי בין המחזורים, לפחות בין 2006-2013. אז לצורך העניין אני אתעלם מההבדל הזה.

כעת, הגרף עצמו:

לאורך השנים

כל אחד יכול להסיק מסקנות לבד מהגרף, אבל הנה המחשבות שלי בנושא בשילוב עם קריאת כתבות בנושא:

1. המסקנה הבולטת ביותר עבורי היא שאין לי מושג מה גורם לעלייה וירידה במוטיבציה, וכנראה גם לאף-אחד אחר אין. החוכמה המקובלת היא שמלחמות ומבצעים צבאיים מעלים את המוטיבציה, אבל המוטיבציה ירדה לשנתיים אחרי מלחמת לבנון, ועלתה רק קלות אחרי עופרת יצוקה (היא עלתה לשיא במרץ 2011 כאמור, אבל לא ברור בכלל למה). אחרי עמוד ענן נרשמה ירידה שנמשכת עד היום. אני חושד שהדברים האלה יותר קשורים לאופן שבו מנוסחים השאלונים למתגייסים, ובטח הייתי מנסה להשיג אותם אם הייתי מישהו שהעבודה שלו זה מידע לציבור – נגיד, עיתונאי.

2. עיתונאים נוטים לדווח על דברים כמו דגי זהב. זה לא רק שהם מסתכלים רק מספר מועט של שנים אחורה (3-4 מקסימום), הם גם מסתכלים רק על 3-4 נקודות מדגם באופן כללי (בואו נשווה את מרץ השנה לנובמבר לפני שנתיים ומרץ לפני שלוש שנים. למה? ככה). כמעט אף כתבה לא כללה גרף. ההשוואה של 'הארץ' למרץ 2011 טיפשית במיוחד (מעבר לזה שהם מזהים את הנקודה הזו באופן שגוי כנובמבר 2010), מכיוון שאם מדובר בשיא של 24 מחזורי גיוס, זה לא צריך להפתיע שיש פשוט רגרסיה לממוצע.

3. כל אחת מהנקודות בגרף כללה קריאת כתבות חדשותיות, ובהן ציטוטים של דוברי צה'ל ותוספות של 'פרשנות'. דובר צה'ל יוצא תמיד יותר רגוע ושפוי. הם אומרים שלא ברור אם בכלל יש ירידה כי יש 4% סטיית תקן, וגם אם יש ירידה אפשר להבין את זה על רקע הירידה באיומים על ישראל, או "העלייה בלוחמת הסייבר" או משהו. העיתונאים הם דווקא אלה שמפמפמים את עניין ה"שפל", ה"חשש", ה"מבוכה בצה'ל", ה"נורה האדומה", ה"מצב המדאיג". למרות הרוגע הרשמי של דוברי הצבא כשיש ירידה, הם בהחלט מתהדרים כאשר יש עלייה, ומייחסים את הדבר לפעילות שלהם (שלא הוגדרה במיוחד).

4. מחשבה אחרונה וקצת מזימתית – מכיוון שהחלוקה בין עמדת צה'ל לתקשורת יחסית קונסיסטנטית, אני תוהה אם אין כאן ברקע איזשהו משחק כפול. רשמית צה'ל אומר שאין מה לדאוג, אבל לא רשמית הם מתדרכים כתבים שזה מדאיג מאוד. כאמור, זה קונספירטיבי למדי וצריך הוכחות לכך. הוכחה אפשרית יכולה לבוא בדמות כך שלצד ההודעות הרשמיות המרגיעות, כל העיתונים/אתרים ישתמשו גם באותה שפה מודאגת לצורך 'פרשנות'. מישהו צריך לבדוק את זה, לי כבר אין כוח.

ואגב, אם לאנשים שהתגייסו בסביבות מרץ 2011 יש הסבר למוטיבציה המתפרצת שלהם, אשמח לשמוע.

תוספת (9 נובמבר 2013): לא רק "הארץ" וטמקא, גם "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", כולם מדווחים באופן שגוי שהמוטיבציה בגיוס נובמבר 2010 הייתה 79%, במקום 74% (כפי שאפשר לראות באתר דובר צה"ל כאן). ברור שמישהו בצבא העביר את אותו מידע (שגוי) לעיתונים כדי ליצור דרמה, אבל למה? ולמה העיתונים לא מריצים בדיקת עובדות פשוטה? מעבר לכך, נניח שנשווה למרץ 2011, אז המוטיבציה הייתה ב-79%. כפי שהגרף מראה מדובר בשיא חריג, והירידה מאז נראית בסך הכל כמו רגרסיה לממוצע.