נביא שקר

הנבואה ניתנה לשוטים

קטגוריה: סרטים

הכפיל (קצר)

יאיר לפיד עושה סיבוב בארה׳ב, ומדבר בין השאר נגד החרם על ישראל. חלק מהשטיק כולל סיפור לפידי משפחתי, שנשמע לי קצת מוכר, עם הרבה פחות פס-קול צוחק מצד הקהל.

הנה הסיפור של לפיד מהביקור מאמריקה, לצד הביקור בהונגריה לפני שנתיים בערך.

thedouble

אני מציע לראות את זה לפחות עד הדקה החמישית-שישית, קצב הסיפור מתבדר ומתכנס שוב.

כמובן שלפיד לא היחיד, ואני לא באמת מצפה מפוליטיקאים שימציאו את הסיפורים שלהם מחדש כל פעם.

ובכל זאת, מעניין.

מודעות פרסומת

ביקור המבקרים, ומחשבות על כוכבים

חלק א׳

״עכבר העיר״ היה מפרסם פעם את ׳טבלת המבקרים׳ – סיכום של הסרטים שמציגים ומה הכוכבים שכל מבקר נתן להם, כולל ממוצע. מעין חוכמת המונים, עם המון קטן למדי. 

מאז הטבלה נדדה ל״סינמסקופ״, הבלוג של יאיר רוה.  הממוצע בטור האחרון של הטבלה הוא רעיון נחמד: בהנחה שיש לסרט ערך אובייקטיבי והמבקרים הם פונקציה רועשת סביב הערך הזה, אז ממוצע המבקרים יתן תחושה טובה יותר של הערך האמיתי של הסרט.

אבל מה לגבי המבקרים עצמם? מה הציון הממוצע שנותן כל אחד מהם? האם אחד המבקרים נותן תמיד ציונים גבוהים, ולכן כדאי ׳להנמיך׳ את הכוכבים שהוא נותן? 

הבה נבדוק. לקחתי את הכוכבים שכל מבקר נתן לכל סרט מאז ש״סינמסקופ״ התחיל לפרסם את הטבלה, ושירטטתי את ההתפלגות שלהם:

התפלגות מבקרים

בציר ה-איקס אנחנו רואים את הכוכבים, בציר ה-וואי את כמות הפעמים שהמבקר נתן את הציון הזה (חלקי מספר הכוכבים בסך הכל). אפשר לחשוב על כל עמודה כאן בתור ״הסיכוי שהמבקר יתן את מספר הכוכבים האלה״. כל תת-גרף מסתמך על כמה עשרות סרטים.

מסתבר שהמבקרים הומוגניים למדי, במובן שכולם נותנים בממוצע ציון של (בערך) 3 כוכבים, עם בערך אותה שונות. אין מבקר שהוא באופן ברור ׳נחמד׳ או ׳מרושע׳ יותר מהשאר, וגם אין כאלה שבאופן ברור הם בי-מודליים (כלומר או שהם שונאים סרט או שהם אוהבים אותו. אולי רוה ושמיר, קצת). 

מה עוד אפשר לעשות עם הנתונים? אפשר למשל לחשב ״קירבה״ בין המבקרים. עבור כל זוג מבקרים ניקח את ההפרש בין הציונים שמבקר א׳ נתן לסרטים, והציונים שמבקר ב׳ נתן לסרטים. כך למשל אם מבקר א׳ נתן את הציון 5 לכל הסרטים ומבקר ב׳ נתן לכולם את הציון 1, המבקרים יהיו רחוקים. לעומת זאת אם שניהם נתנו לכל הסרטים את אותם ציונים, הם יהיו מאוד קרובים (זהים אפילו). 

הרכבתי כך טבלה שמתארת את המרחקים בין כל המבקרים. ככל שהריבוע כחול יותר כך המבקרים קרובים יותר. ככל שהריבוע אדום יותר, כך הם רחוקים יותר. וכמובן, מכיוון שלאדם בעל קוד לאישכול היררכי כל העולם נראה כמו משהו שמאשכלים אותו היררכית, שירטטתי גם עץ שמחלק את המבקרים לאשכולים שונים, כמו שעשיתי כאן לחברי כנסת ומפלגות:

movieCriticDendrogram

ניתן לראות למשל שארז דבורה ושמוליק דובדבני, שני המבקרים של ״ווינט״, מאוד קרובים. עד כדי כך שאפשר אולי לפטר אחד מהם וזהו. באותו תת-אשכול ניתן למצוא גם את נטע אלכסנדר מ״הארץ״. אבנר רחוק מרוב המבקרים האחרים, ודורון פישלר וישי קיצ׳ליס  די דומים. אפשר לראות כאן עוד כמה דברים אבל אני אתן לאנשים להסיק מסקנות לבד. מעבר לכך אינני מבין במיוחד במבקרי קולנוע, כך שאין לי מושג אם הטבלה/עץ מחדשים כאן משהו. 

חלק ב׳

אני לא מחדש הרבה כשאני אומר ששיטת הכוכבים היא בעייתית, לא רק לגבי סרטים. אנשים בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובכלכלה חוקרים למשל מה אנשים מתכוונים בדיוק כשהם נותנים למשהו ׳4.5 כוכבים׳, ואיך יתכן שדוכן פלאפל יקבל 5 כוכבים אבל מסעדת מישלן תקבל 4.5, למרות שכולם יסכימו שהמסעדה טובה מדוכן הפלאפל.

חלק מהעניין הוא שאנשים באופן כללי משווים דברים לאיזשהו ממוצע או אידיאל. דוכן הפלאפל הזה הוא מצויין, יחסית לדוכני פלאפל. המחקרים של כהנמן וטברסקי ואחרים מראים שקשה לנו בעצם למדוד משהו ״בפני עצמו״, וגם אם נותנים לנו להעריך דבר יחיד (״כמה היית משלם על סט הסכו׳ם הזה?״) אנחנו נוטים להשוות אותו לאיזשהו אידיאל בראשנו (״איך נראה סט סכו׳ם ממוצע?״). 

מעבר לכך, הכוכבים משטיחים משהו רב-מימדי למימד אחד. הסרט הזה הוא טוב מהבחינת המשחק, אבל רע מבחינת העלילה – זה עניין דו-מימדי, אבל מבקשים מאיתנו להשטיח אותו למימד אחד. כמה שווה משחק לעומת עלילה, מי יודע?

צרה נוספת הקשורה לכך נובעת מציפייה. ציפיתי שהסרט יהיה גרוע, אבל מסתבר שהוא היה יותר טוב מהציפיות שלי, לכן אני אתן לו ציון טוב יותר מאשר הציון שהייתי נותן לו סתם כך. אפשר לנסות לתפוס את העניין הזה באמצעות מודל מאוד פשטני המבוסס על td-learning. נניח שהציון שאני אתן לסרט הוא כמה נהנתי מהסרט, פלוס כמה נהנתי ממנו יחסית לציפיות שלי:

(stars = enjoyment + alpha*(enjoyment – expectation

כאשר alpha זה פרמטר למידה, קטן מ-1. נניח שהוא חצי, סתם לצורך העניין.

כיצד זה עובד? נניח שציפיתי שיהיה סרט בינוני (3), ומסתבר שהוא באמת סרט בינוני (3), אז אני אתן לו ציון של 3 ועוד חצי כפול (3-3). כלומר, 3 ועוד אפס. כלומר 3.

פשוט. אבל הבה נניח שחשבתי שזה יהיה סרט טוב (4), ומסתבר שהוא סרט בינוני, אז אני אתן לו ציון של 3 ועוד חצי כפול (3-4), כלומר 2.5. הציפייה הגבוהה שלי גרמה לי לתת לו ציון יותר נמוך ממה שהייתי נותן לו אחרת. 

וגם להפך. נניח שחשבתי שזה יהיה חרא של סרט (1), אבל מסתבר שהוא בינוני (3). הסרט כל-כך עלה על הציפיות שלי שאני אתן לו ציון של 4 לפי המודל הזה.

ונניח שאני אלך לחבר שלי ואגיד לו ״תשמע, זה דווקא אחלה סרט! הייתי נותן לו 4!״, אז חבר שלי הולך עם ציפיות של 4 כוכבים לסרט, וכמובן מתאכזב, ומרגיש שהוא בעצם 2.5. 

המסקנה הזהירה היא שצריך להגיד לחברים מה חשבתם על הסרט,  וגם עם איזה ציפיות באתם. ״אני חשבתי שזה סרט 4, אבל אל תשכח שהיו לי ציפיות של 1״. בהתחשב בזה, החבר שלכם יבין כעת שמדובר בסרט של 3, ויבוא עם ציפיות בהתאם. הוא לא יהנה כמו שאתם נהנתם, אבל הוא גם לא יתאכזב. 

אתם יכולים גם כמובן לשקר לחברים שלכם (להנמיך ציפיות) ואז הם יהנו יותר. הבעיה היא שאחרי כמה זמן הם עלולים ללמוד שאתם פשוט מנמיכי ציפיות וכשאתם אומרים ״סרט בסדר״ אתם מתכוונים ״יופי של סרט״ ואז הם יעלו ציפיות…ויתאכזבו. אני לא ממש רואה מוצא מזה. 

שומרי הסוף

כשיצא הסרט "שומרי הסף", העניין שהוא עורר משך את תשומת לבי. כצרכן פוליטיקה אובססיבי, ראיתי עניין רב לראות את הסרט עליו אמרו שהוא 'חובה' לכל אזרח ישראלי לקראת הבחירות. כמובן שאצתי רצתי לראות את הסרט בהקדם האפשרי.

אני מוכרח להודות שהתאכזבתי. אולי זה השירות הצבאי במודיעין, אבל מידע אמיתי מחדש לא היה בסרט בשבילי. רוב מה שהם אמרו שם היה מידע שנגיש לכל מי שקצת התעניין וקרא חדשות מעבר לכותרות בעשור האחרון. המסר העיקרי — שאסופת ראשי השב'כ שאין לפקפק בהיותם ביטחוניסיטיים קשוחים מסכימים שאין מוצא אחרת אלא מו"מ לשלום – היה בעיני לא כל כך מעניין. המסקנה שהם אמרו, וגם הנימוקים שהם הציעו בעבורה, היא לא משהו חדש. למעשה, זה מה ששמאלנים אמרו ואומרים כל הזמן מאז 67. "שלום עכשיו" הייתה חדשות בשנות השבעים, לא ברור בדיוק מה החידוש באמירה הזו.

יותר מזה, דווקא העובדה שאומרים את זה אנשי ביטחון קשוחים – מה שנותן לאמירה אמינות ועניין בקרב כל כך הרבה צופים ומבקרים – מעוררת כעס.  האמירה של יעקב פרי בסרט, ש'אחרי הפרישה אתה הופך קצת לשמאלן' מתמצתת את הזעם הכבוש שהוא מעורר בהקשר הזה. למה הייתם צריכים לחכות עד אחרי הפרישה? המסקנה הבלתי נמנעת של השכל הישר שכלכם שרים במקהלה עכשיו לא הייתה זמינה לכם תוך כדי השירות? ואם השכל שלכם היה כל כך כבוי במהלך כל השירות שלכם, תזכירו לי שוב למה בכלל אנחנו מקשיבים לכם בכזו תשומת לב?

מאחר והמידע לא היה לי חדש והניתוח הפוליטי היה במקרה הטוב שחוק ובמקרה הטוב מעורר זעם, הרגעים הטובים של הסרט היו בעיני הרגעים שבהם סיפרו ראשי השב'כ את החוויות האישיות שלהם על מה שבאמת קרה מאחורי הקלעים. אחרי הכל, לא משנה כמה מתנשא אני לגבי השיפוט הפוליטי שלהם, הם היו שם ואני לא. לשמוע את אברהם שלום מעיד, מה שלפי כל ועדות החקירה הוא שקר במצח נחושה, שהוא לא ראה את מחבלי קו 300 זו חוויה מטלטלת. כמו גם לשמוע אותו מסביר שאין דבר כזה מוסר במלחמה בטרור – זה משהו שאנחנו צריכים לשמוע, בתור אזרחי מדינת ישראל. מרתק לשמוע את כרמי גילון ממתיק שפתיים על חיסול 'נקי' ו'אלגנטי' או לראות את יובל דיסקין מתפתל לנסח את התחושה הבלתי אנושית שמתלווה לזה שהוא הורג בנאדם בלחיצת כפתור. הם האנשים שהיו שם ועשו את הדברים האלו. מעניין וחשוב מאוד לשמוע איזו מערכת יחסים ניהלו ראשי השב'כ האלו עם ראשי הממשלה שתחתם הם עבדו; אחרי הכל הם גם אנשים, ומערכת היחסים שלהם היא אישית ורוויית רגשות. בלי לשמוע מהם, לא נדע.

לכן ציפיתי בכליון עיניים ליציאת הסדרה, שהיא אינה אלא גרסא מורחבת של הסרט שמציגה כל מיני קטעים שנפלו על רצפת חדר העריכה. ציפיתי וקיוויתי שבמסגרתה נקבל קצת פחות את הניתוח הפוליטי של הראשים המדברים אלא יותר סיפורים על מה בעצם קרה, מהם נוכל ללמוד את הגישות והנטיות שלהם ושל הדרג הפוליטי שאיתו הם עבדו. לצערי לא יצא לי (עדיין) לראות אף אחד מפרקי הסדרה, אז אני נאלץ להסתפק בקרעי סרטונים באינטרנט – אבל נראה שהסדרה לא מאכזבת. קחו למשל את הקטע הקצר הזה של כרמי גילון (שמככב בסרטוני האינטרנט) שבו הוא מספר איך רבין צרח על ערפאת שהוא יודע שיחיא עיאש אצלו. מרתק לראות את הכעס וזעם האישיים שהיו על ערפאת בצמרת הישראלית – גם הפוליטית וגם המדינית. אתה יודע שהאיש משקר לך בפנים וזה לא מזיז לו. ערפאת כנראה לא הבין עד לאיזה עומקים הגיע המודיעין הישראלי וחשב שהוא יכול לשחק אותה. לא פלא שנותרו כאלו משקעים כלפיו עד היום בקרב כל הצמרת הפוליטית.

אבל זה הסיפור הזה נותן חלון הצצה להתנהלות של ראשי ממשלת ישראל בכלל ורבין, מלך מלכי מחנה השלום, בפרט. אתם יכולים לדמיין לכם מעמד דיפלומטי אחר בו ראש מדינה אחד צורח על ראש מדינה אחר? כרמי גילון מספר לנו, עם לא מעט שביעות רצון יש לציין, שרבין נציגנו הראה לערפאת 'מה זה' וצרח עליו שהוא יודע שערפאת מסתיר את עיאש ואם הוא לא מסגיר אותו, רבין זורק את ההסכם לכל הרוחות. זה מזכיר לי מילואימניק מהמודיעין שעשיתי איתו פטרול פעם, שאמר לי (עוד בימים בהם האמינו שיש סיכוי להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים) שאין סיכוי להגיע להסכם עם הפלסטינים כי פשוט יש לנו יותר מדי מודיעין עליהם. 'אתה לא יכול לנהל מו"מ עם מישהו כשכל פלוץ שהוא תוקע מחוץ לחדר מגיע אליך לאוזניה עוד לפני שהריח מתפזר,' הוא אמר, וחזר לשבור שמירה בדרך הטיפוסית שבה אהב לשבור שמירה – משחקי מחשב ועישון סמים.

הדרך המתנשאת, הדורסנית והמבזה שבה רבין התייחס לערפאת מראה שאפילו בימים הכי טובים לא ראינו במו"מ הזה הזדמנות לעמוד עם הפלסטינים על מדרגה של שווי ערך. אפילו רבין לא ראה בתהליך השלום אמצעי להשגת פשרה שמצריכה וויתורים כואבים אלא כעל טובה שאנחנו, בעלי הבית, עושים לפלסטינים. ושיגידו תודה! איך הם בכלל מעיזים להמרות את פינו כשאנחנו נותנים להם הוראה? רבין וגילון התענו על הקרע בעם הישראלי בעקבות הסכם אוסלו ובאו לעראפת לתבוע ממנו הסברים – אחרי הכל, הם משלמים מחיר בשבילו ובשביל העם המזופת שלו. ובלי למצמץ הם תובעים ממנו להסגיר את אחיו ובן-עמו לשיפוט בידי האוייב הכובש, שאולי מסכים סוף סוף בהדרגה ובחוסר רצון מופגן לוותר על קצת שליטה, אבל החזיק את העם הפלסטיני בגרון למשך ארבעים שנה. או לפחות, כך ייראה את זה כל מי שיש לו טיפה יכולת אמפתית לראות את המצב מהעיניים הפלסטיניות.

תארו לכם שערפאת היה בה ותובע שברוך גולדשטיין יישפט ברשות הפלסטינית. אתם יכולים לדמיין לעצמכם את הסיטואציה? במקרה הטוב, רבין וגילון היו מתפוצצים מצחוק. במקרה הרע, היה מקבל עוד מקלחת בריונית מרבין שיסתום את הפה ויזכור בדיוק מה המקום שלו – נציג מזורגג של עם מומצא שלא באמת קיים, שיזכה לחלקיק עצמאות רק אם הוא יישב וישתוק בסבלנות מופתית כמו כלב שהרגע קיבל איזה ממתק. ואם לא, נשבור לו את הידיים ואת הרגליים.

זו רק אנקדוטה קלה, האמת. הרי הסיפור של תהליך אוסלו הרבה יותר מורכב ממנה. אבל זו זווית חשובה מאוד של כל הקונפליקט הזה. אנחנו רוצים שיבינו שזה קשה לנו, שיש לנו פחדים ופאראנויות, שיש לנו קרע פנימי, שיש ביננו קיצוניים שלא מסכימים. אנחנו צריכים להבין את אותו הדבר לגבי שכנינו ולהבין גם שאם התהליך הזה לא יהיה מבוסס על שוויון אין לו שום סיכוי להצליח. אולי זה נכון שלא נוכל לעשות שלום כל עוד יש לנו יתרון מודיעיני עצום. באי שוויון כזה של כוח, משאבים ומרחב תמרון אי אפשר באמת לנהל מו"מ בגובה העיניים. האם זה אומר שאנחנו צריכים לייחל שנאבד קצת מהכוח העודף שיש לנו בסיטואציה הזו? אני לא בטוח. בכל מקרה, האמירה של המילואימניק הסטלן רודפת אותי עד היום.

לקום היום בבוקר: 20 שנה ל-Groundhog Day

פנייה למי שבמקרה לא ראה את הסרט "לקום אתמול בבוקר" (התרגום ההכרחי-אך-מיותר ל"יום המרמיטה"): אין לכם מה לחפש כאן.

פנייה לכל השאר: סרט נהדר, מה? 20 שנה עברו מאז פיל קונרס (ביל מארי) נתקע בלולאת זמן בעיירה קטנה בפנסילבניה, בה הוא קם כל פעם בדיוק באותו יום. הפרשנות המקובלת של הסרט היא משהו כזה:

קונרס הוא בן-אדם רע, שנענש על-ידי כך שהוא נתקע באותו יום. מדובר בגהנום פרטי, מעין "דרך ללא מוצא" בודהיסטית, שקונרס נחלץ ממנו רק לאחר שנים רבות של מירוק אישיות (יש האומרים 10-40 שנים, יש האומרים 10,000).

זאת הפרשנות המקובלת כי היא נאמרה במפורש על-ידי התסריטאי. אבל הנה בכל זאת נקודת הסתכלות אחרת על הדברים.

כדי להסביר אותה, אומר קודם שהייתה תקופה בחיים שלי שהייתה מונוטונית להחריד. הייתי קם מוקדם בבוקר באותה שעה, מפספס את אותה רכבת, תופס את אותה רכבת מאוחרת יותר, יוצא החוצה באותה תחנה, שם היה מחכה לי אותו איש הבייגל'ה – זה שצועק "כן! כן! בייגל'ה טרי! בייגל'ה חם, חבר'ה!". כאילו בכל רגע נתון מישהו שואל אותו "תגיד, הבייגל'ה הזה, הוא במקרה טרי?". ולא שזאת הייתה מחשבה מקורית במיוחד, הייתי חושב אותה כל יום. הייתי הולך לאותו משרד ועובד על אותם דברים ואוכל את אותה ארוחת צהריים עם אותם אנשים ושומע אותן בדיחות וחוזר הבייתה באותה רכבת ורואה את אותה תכנית טלוויזיה ונרדם מהר. הרגשתי כמו קונרס, הרגשתי שאני חי ביום המרמיטה.

אבל אני הייתי במצב הפוך. קונרס חי את אותו יום, אז הוא יכול להרשות לעצמו לבזבז אותו על לימודי פסנתר. אני חייתי ימים שונים, הם פשוט נראו בדיוק אותו דבר, ולמי יש זמן לפסנתר?

קונרס לא קולל בכך שהוא חי באותו יום. הוא היה חופשי לעשות כרצונו. לקח לו זמן רב להבין זאת, אבל בסופו של דבר הוא הצליח לחוות ביום המרמיטה חיים שלמים ומלאים. ואז האלים זרקו אותו מגן-העדן, והחזירו אותו לנהר הזמן.

העובדה שקונרס שמח בסוף הסרט מראה שהוא לא באמת הפנים את הלקח. אולי בגלל זה הוא נזרק החוצה. או אולי האלים אכזריים ללא סיבה.