נביא שקר

הנבואה ניתנה לשוטים

קטגוריה: סיפורי ילדים

סיפורי ילדים איומים: משפט שלמה

(בפעם הקודמת)

(ושוב, סליחה מלורי אורטברג)

the-judgment-of-solomon-1519

הן היו שתיים בחדר, ואז ארבעה. הבנים נולדו באותו יום, כמו שהן התלצצו שיקרה.

״עכשיו תגלי מה שמו?״ שאלה האחרת. האם לא ענתה. רצתה לחכות עד הברית. בלב היא החליטה: דניאל.

האחרת לא חיכתה. גד, היא אמרה, גדי שלי, ונענעה את התינוק. שווווו, והוא נרדם.

דניאל רטן, וחרחר. קשה לו לינוק. האם טפחה על גבו שעות ארוכות בלילה הראשון, עד שנרדם קצת. ואז שוב צרחות, וחרחור. חושך בחוץ, אבל הילד ער.

״חשבתי שהם אמורים לישון הרבה בימים הראשונים,״ רטנה האחרת בבוקר למחרת, ״התינוק שלך מעיר את גדי.״

האם צחקה בעייפות, אבל האחרת לא חייכה. האם המשיכה לטפוח על גבו, לנענע, ללחוש, לשדל. היא עיוותה את פניה ועשתה קולות, כמו האישה הזקנה בשוק שהתינוקות אוהבים. דניאל המשיך לבכות. מדי פעם היה יונק, וגם אז היה עוצר להתייפח.

״שקט כבר!״ צעקה האחרת.

והאם גם היא עייפה, אבל עייפה מכדי לריב. עיניה נעצמות מעצמן, ופתאום נפתחות בבהלה, רגע לפני שהיא מפילה את דניאל.

בלילה השלישי האם מתעוררת. כמה זמן ישנה? איננה יודעת. חושך, ושקט.

שקט!

ליבה הולם. ידיה מגששות בתיפוף, טופחות על הקש, הרצפה. לבסוף צליל של עור על עור, התינוק זז קצת במחאה. האם נושפת חרש, מקרבת עצמה לתינוק, לא להזיז את הקטן.

בוקר. האחרת סוטרת על פניה.

״מה עשית?!״ היא צועקת.

האם מבולבלת, מנסה להתגונן אבל לא מרימה את ידיה כדי לא להפיל את התינוק. מרכינה ראשה אל הילד.

צעקות, וצרחות, ובכי. אבל לא של תינוק. בפינה, גוף זעיר וסגול.

וכעת, באולם המשפט. שומר אחד מחזיק את התינוק החי. שומר אחר את התינוק המת.

האם מביטה בשומר האחד. מבטו חמור סבר, אך הוא זע מעט קדימה ואחורה. התינוק ישן.

זהו המשפט האחרון שהמלך הולך לדון בו באותו יום. הוא זועף. האם גם כתינוק היה זועף כך? האם תוהה איך דניאל יראה כשיהיה גדול. כשנולד, האם ידעה מיד איך יראה כשיהיה זקן, שנים רבות לאחר שהיא עצמה תמות, אם ירצה האלוהים. אבל איך יראה כנער? כגבר?

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי.

הוא מעווה פניו.

״קחו לי חרב,״ הוא רוטן. והשומרים מהססים.

״קחו לי חרב!״ הוא צועק. ולבסוף חייל אחד ניגש ושולף את חרבו המכוערת.

״גזרו הילד לשנים ותנו חצי לכל אחת.״

והחייל ניגש לשומר המחזיק את התינוק החי, ולוקח אותו בגסות. והתינוק מתעורר, ובוכה. לא זעקת אימה, סתם בכי מפונק ורעב, אה, אה, אה.

והאם חושבת, דניאל לא בוכה כך. האחרת חנקה אותו בעת שהאם ישנה.

״לא!״ צועקת האחרת, ״תנו לה את התינוק החי ואל תהרגו אותו! בי אדוני המלך!״

והאם עונה לאט, כמו מתוך חלום. אולי היא עדיין חולמת. אולי היא תתעורר ודניאל יהיה שם לצידה.

״גם לי גם לך לא יהיה.״

והמלך מחייך בבוז. ״כעת אנו יודעים מי האם האמיתית! תנו את התינוק החי לאמו״.

המלך קם בלי להסתכל לכיוונן. פמלייתו מקיפה אותו, לוחצת את ידו, טופחת על גבו. המלך צוחק.

לאט לאט הם מתרחקים. הצחוק גווע. השומרים עוזבים. אפילו האחרת עוזבת ללא מילה. האם נשארת לבד באולם, ידיה מערסלות אוויר.

 

 

 

מודעות פרסומת

ספרי ילדים, מותאמים למציאות הישראלית (קצר)

 

  • הביצה שהתפוצצה
  • מעשה בחמישה בלוני גז
  • יותם הקסאם
  • איה אבו-בלוטו?
  • שמוליק קודקוד
  • צה׳ל עושה בושות
  • שאול ה-D9
  • איתמר עובר דרך קירות
  • הזחל׳ם הרעב
  • האריה שאהב רק את דובדבן
  • הצבא של אורן
  • סיר הלחץ של נפתלי
  • מבצע תירס חם
  • המפוזר ממ.פ. אל-פוואר
  • אליעזר והסגר

סיפורי ילדים איומים: איתמר מטייל על קירות

(מחווה למלורי אורטברג)

בחדר של איתמר תלויות על הקירות 3 תמונות צבעוניות ויפות.

בתמונה הראשונה מצויירת רכבת ארוכה עם קטר ירוק, ומין החלונות מציצים פרצופים של אנשים ושל חיות.

בתמונה השנייה מצויירת ילדה מעיפה עפיפון גדול ואדום בשמיים.

אבא של איתמר ואיתמר אומרים תמיד שלילדה קוראים רוצקי פוצקי.

ככה אבא של איתמר החליט לקרוא לה.

בתמונה השלישית מצוייר יער. ביער גרים 2 אריות גדולים: אבא אריה, ואמא לביאה. אבל אין שם ילד אריה. אולי בגלל זה האריות נראים קצת עצובים.

בלילה, אחרי שאיתמר שותה את הקקאו שלו, ושומע סיפור, ומבקש לעשות עוד פיפי ומבקש אור קטן, ומבקש את הדובי ואת הקוף ואחרי שכבר מתחילים לכעוס עליו שהוא מעצבן ומציק ולא נותן מנוחה, איתמר משתתק ושוכב לו ככה.

והאריות שומעים שכועסים על איתמר שהוא מעצבן ומציק.

ואז, לאט לאט, ובלי להשמיע שום קול, איתמר מתחיל ללכת על הקיר.

אף אחד בעולם לא יודע שאיתמר יודע ללכת על קירות. רק הדובי והקוף יודעים.

והאריות.

איטוש

איתמר הולך לאט לאט על הקיר, עד שהוא מגיע אל התמונה של היער ומטפס מעל המסגרת ונכנס לתוך התמונה.

כשנכנסים לתוך תמונה, רואים ושומעים דברים שלא רואים ולא שומעים מבחוץ.
איתמר רואה שבין העצים יש נחל, ובנחל מתרחצים שני פילים קטנים. הוא רואה קופים קופצים בין ענפי העצים, הוא שומע ציפורים שרות, ועל סלע אחד איתמר רואה 3 פיות שלומדות לעשות קסמים.

איתמר אוהב להכנס לתוך התמונה הזאת. מחוץ לתמונה הזאת לא שומעים ציפורים שרות, ולא רואים קסמים.

והנה פעם אחת, כשאיתמר טייל לו קצת ביער שבתמונה, הוא שמע פתאום קול של בכי. הוא התחיל ללכת מהר, עד שהגיע לאמצע היער, ושם מתחת לעץ תמר, ראה את שני האריות הגדולים יושבים ובוכים.

״מה קרה לכם?״ שאל איתמר, והאריות הפסיקו לבכות והביטו בו.

זה היה מבט רעב.

״היי,״ אמר האריה, ״זה הילד מהמיטה שלמטה.״

״נכון,״ אמרה הלביאה אשתו של האריה, ״איך הגעת לכאן? אף פעם לא הגיע לכאן ילד.״

האריות ידעו איך הוא הגיע לשם. פעם כבר הגיע לשם ילד.

״טיפסתי,״ אמר איתמר, ״אני תמיד בא לבקר בתמונה הזאת, אבל אף פעם לא נפגשנו. אתם עצובים בגלל משהו?״

״כן,״ התחילה הלביאה לבכות שוב. ״הילד שלנו, הגור החמוד והמתוק שלנו, נעלם.״

״אנחנו מאוד דואגים לו ולא יודעים איפה הוא,״ אמר האבא אריה ובכה מאוד.

מדי פעם האריות הפסיקו לבכות, והסתכלו לראות אם איתמר עצוב גם.

״איך הוא נעלם?״ שאל איתמר, וגם הוא נהיה עצוב.

״לפני 3 ימים עברה כאן ביער רכבת,״ אמרה האמא, ״וברכבת ישבו הרבה אנשים וחיות והיא הייתה רכבת יפה וצבעונית, והילד שלנו התחיל לרוץ אחריה, ופתאום הוא קפץ עליה.״

maxresdefault

״והיא נסעה איתו,״ אמר אבא אריה וניגב את עיניו בממחטה ענקית, עם כתמים אדומים וכחולים. איתמר נזכרשגם לממחטה שלו היו פעם כתמים בצבע כזה, כשירד לו דם מהאף.

״ועכשיו אנחנו לא יודעים איפה הוא,״ אמרה אמא לביאה ונאנחה.

״רגע אחד,״ אמר איתמר, ״זאת הייתה רכבת ארוכה עם קטר ירוק?״

״בדיוק,״ אמר אבא אריה, קצת מהר מדי, ״מה, אתה ראית אותה?״

״כן,״ אמר איתמר, ״היא נמצאת בתמונה שעל הקיר ממול, אתם יכולים לראות אותה שם ליד מדף הספרים.״

שני האריות קמו מיד והביטו.

״נכון,״ צעק האריה, ״אני רואה אותו.״

״כן כן,״ צעקה אמא, ״הוא שם ברכבת בחלון.״

והם התחילו לנופף לגור שלהם בכפותיהם הגדולות. ״חזור אלינו!״ צעקו אבא ואמא אריה, ״בוא הביתה!״

האריה הקטן שברכבת שמע אותם והתחיל לנופף להם בידיו ולצעוק משהו. היה קשה לשמוע אותו. זה נשמע שהגור אומר שמישהו צריך לחזור הביתה. שמשהו רעב. גם האריה הקטן נראה עצוב. איתמר חשב שזה בטח בגלל שהוא לא ידע איך לצאת מהרכבת הנוסעת במהירות.
״אולי תלכו לקחת אותו,״ הציע להם איתמר, אבל האריות הסבירו לו שהם אינם יכולים לצאת מין המסגרת של התמונה. רק מי שקטן מאוד מאוד כמו גור או כמו ילד, יכול להכנס ולצאת מהמסגרת.

איתמר חשב וחשב, ופתאום הוא קפץ ואמר: ״יש לי רעיון. חכו פה, אני אחזור לכם את הגור שלכם.״

והאריות חשפו שיניים. איתמר חשב שככה אריות בטח מחייכים.

ואיתמר יצא מתוך תמונת היער, ורץ על הקיר, וטיפס על המסגרת של התמונה השניה, וניגש אל הילדה שמעיפה עפיפון.

״שלום לך, קוראים לי איתמר, ואני רוצה שתעזרי לי.״

״אה, זה אתה, הילד מהמיטה שלמטה,״ אמרה הילדה. ״אני כועסת עליך,״ אמרה.

״סליחה,״ אמר איתמר, ״זה בגלל שאני ואבא שלי קוראים לך רוצקי פוצקי ובעצם קוראים לך שולמית?״

״לא,״ אמרה הילדה, ״זה בגלל שפעם אני הייתי הילדה מהמיטה שלמטה.״

״קח את העפיפון היפה שלי,״ דרשה הילדה.

״בשביל מה אני צריך את העפיפון היפה שלך?״ שאל איתמר.

״תיכף תראה,״ אמרה הילדה, שהרגישה יותר שולמית ופחות רוצקי פוצקי מרגע לרגע.

שולמית נתנה לו את החוט הארוך ואיתמר התחיל להעיף את העפיפון גבוה גבוה, עד שהוא נתקל במסגרת של התמונה. ושם הוא נשאר. איתמר ניסה לעזוב את החוט הארוך, אך הוא נדבק לו ליד.

כל הצעצועים שבחדר וכל הפרצופים שבתמונות הביטו בעפיפון, וביד של איתמר.

״תעזרו לי,״ ביקש איתמר מין הצעצועים שלו.

והחדר היה שקט.

״תעזרו לי,״ ביקשה שולמית מין הצעצועים שלה.

והצעצועים עשו כולם פו חזק, ושולמית עפה, עפה מין המסגרת, וטיפסה על הקיר אל המיטה. היא חרצה לשון לאריות, ונשכבה מתחת לשמיכה.

״קחי את העפיפון בחזרה,״ איתמר רצה לבכות, אבל השפתיים שלו הפסיקו לזוז, וקפאו בחיוך. איתמר לא רצה לחייך.

״אתה נחמד,״ אמרה שולמית, ״אני אקרא לך איטוש-פיטוש.״

איתמר היה עייף מאוד, אבל הוא לא יכל לשכב. הוא רצה לעצום עיניים, אבל הן נשארו פקוחות, והוא ראה שאבא שלו ואמא שלו משכיבים לישון את שולמית שלהם, ושלושתם נראו מאוד שמחים.

איטוש2