נביא שקר

הנבואה ניתנה לשוטים

קטגוריה: אקדמיה

מה הפאקינג בעיה?

ש: איך אומרים Motherfucker בעברית?

ת: מאדרפאקר

— עוזי וייל, השער האחורי

=======

והפעם, שאלה.

מה בדיוק עושה המילה ״פאקינג״ במשפט ״יוצא למסע לסופר רק בשביל פאקינג בזיליקום״?

Screen Shot 2017-03-09 at 10.31.12 PM

זה לא שם תואר שמתאר את הבזיליקום, זה בטוח.

שאר הפוסט מוקדש לשאלה הזאת, תוך השוואה לאנגלית.

המילה ׳פאק׳ והנגזרת ׳פאקינג׳ קיימות זמן רב בשפה האנגלית (ושני קוראי הבלוג אולי זוכרים את הפוסט בנושא התפוצה של מילים גסות באופן כללי), אבל רק בשנים האחרונות ההטייה ׳פאקינג׳ חדרה לעברית באופן יותר רציני.

Screen Shot 2017-03-09 at 10.34.05 PM.png

יש מאמר בלשנות קלאסי משנות השישים שבדק מילים מהסוג הזה באנגלית. הוא נכתב על-ידי חוקר שפרסם אותו תחת השם הבדוי קוונג פאק דונג. אולי ׳פרסם׳ זה לא בדיוק התיאור הנכון, אף ירחון רציני לא היה מקבל דבר שכזה. המאמר נסרק ועבר מיד ליד בחוגים מסויימים. ולמרות הבדיחות הרבות, הוא הכיל גם ניתוח רציני של שאלה רצינית: מה בדיוק התפקיד התחבירי של ׳פאק׳?

מי שרוצה יכול לקרוא את המאמר המקורי, אבל הפואנטה בקצרה היא שהמילה ׳פאק׳ היא לא פועל, ומחקרים נוספים בסגנון הזה ביססו את העובדה ש׳פאקינג׳ זה לא שם תואר. כלומר, כשאומרים באנגלית shut the fucking door, המילה פאקינג לא מתארת את הדלת באותו אופן שבו נגיד המילה צהוב מתארת אותה במשפט shut the yellow door.

דרך אחת לראות את ההבדל זה לעשות החלפה פשוטה. אפשר להגיד shut the door that is yellow, אבל יותר בעייתי להגיד shut the door that is fucking.

 השימוש ב-פאקינג בעברית נראה דומה מאוד לתפקיד שלו באנגלית, מה שהתפקיד הזה לא יהיה, וזה רק ממחיש עד כמה לא מדובר בשם תואר. בעברית שמות תואר באים לרוב אחרי שם העצם: ״אני לא מאמין שהוא הביא את הכלב השחור הזה לכאן״, לעומת ״אני לא מאמין שהוא הביא את הפאקינג כלב הזה לכאן״. שלא לדבר על זה שפאקינג יכול גם להצטרף לפועל, כמו ״אני לא מאמין שהוא פאקינג הביא את הכלב הזה לכאן״.

וזה מעניין. כי יש בעברית מילים מקובלות שכבר לכאורה משמשות בתפקיד שפאקינג משמש באנגלית. נגיד, מזויין, או מחורבן. והן כן באות אחרי שם העצם, למשל ״אני לא מאמין שהוא הביא את הכלב המזוין הזה לכאן״. אפילו התרגום האוטומטי של גוגל היה מתרגם באופן דומה את i can't believe he brought that fucking dog.

פאקינג אפילו יכול להפריע לה׳ הידיעה. הפאקינג כלב הזה. זה פאקינג מוזר.

אין הסכמה במחקר בלשני באנגלית מה בדיוק הקטגוריה הלשונית של המילים האלה, וכבר היו הצעות להמציא קטגוריה במיוחד עבורן. בעברית, לפחות, נראה שהמילה משמשת פשוט להגדשה, מקבילה לשונית לאותיות כאלה.

אבל בעברית כבר יש הדגשות שכאלה. הזכרנו את ׳מזויין׳ ו׳מחורבן׳. יש עוד, גסות יותר או פחות

זה יום חמישי, לעזאזל

אני שונא את הכלב המחורבן הזה

זה יצא טעים רצח

מה הוא רוצה ממני, בחיי

דרכתי על לגו. שואה.

האם פאקינג זה פשוט עוד הדגשה שכזאת? בכל זאת נראה שיש במילה משהו אחר, שכן היא יכולה לשמש להדגשת מילים מסוג שונה, והיא באה לפני הדבר שמודגש.

זה פאקינג יום חמישי

אני פאקינג שונא את הפאקינג כלב הזה

זה יצא פאקינג טעים

מה הוא פאקינג רוצה ממני

פאקינג דרכתי על פאקינג לגו

נראה שבחלק מהמקרים המילה משמשת להגדלת המשרעת עוד לפני שיודעים את הכיוון בכלל. אם מישהו שאומר שמרק העוף יצא טעים רצח, אנחנו כבר עיכלנו שהוא מדבר על טעם ומשהו חיובי, וה׳רצח׳ רק מגדיל את המשרעת בכיוון המובן. אם מישהו אומר ׳הכנתי מרק עוף, זה יצא פאקינג…׳ אנחנו לא יודעים בהכרח לאן זה הולך, אבל אנחנו מבינים שזה רציני לאיזשהו כיוון. מהבחינה הזאת נראה שפאקינג ממלאת חלקית את התפקיד של הצירוף ׳כל-כך׳ או ׳ממש׳, כמו ׳אני כל-כך שונא את הכלב שלו׳ או ׳זה יצא כל-כך טעים׳. אבל אי אפשר להגיד ׳אני לא מאמין שהוא הביא את הכל-כך כלב שלו׳ או ׳איך הוא עושה את זה, זה ממש יום חמישי׳.

אז אולי ׳פאקינג׳ משמשת להדגשה באופן יותר מגוון שהיה חסר עד עכשיו, ולא רק משמשת חלופה מאנגלית למילים שהיו קיימות עד עכשיו.

ואולי לא. כדאי להדגיש שאני לא בלשן, ואם אחד משני קוראי הבלוג הוא כן בלשן, יכול להיות שהוא יסיים את הפוסט באופן הבא:

giphy

מודעות פרסומת

בעיית החנות

אמאזון פרסמו לאחרונה סרטון שמציג ׳מכולת חכמה׳, בה סורקים את הטלפון, נכנסים, לוקחים מוצרים, ויוצאים. אין תור, ואין קופות. החנות ׳יודעת׳ מה לקחתם ובכמה לחייב אתכם.

amazongo.png

הסרטון מכיל את המשפט הנפלא ״איך זה עובד? השתמשנו באלגוריתמים של למידה עמוקה לראייה ממוחשבת בשילוב עם סנסורים כמו שאפשר למצוא במכוניות ללא-נהג״.

UnitedImpureAlaskajingle.gif

שזה אינפורמטיבי בערך כמו ״איך זה עובד? השתמשנו בקסם שחור מהרי הקצ׳קר בשילוב עם אבקת פיות.״

אבל במקום להתמקד בטכנולוגיה, אני רוצה להתמקד בשאלות של מוסר.

אני מניח שכל העולם ובטח שני קוראי הבלוג הזה שמעו כבר על בעיות הקרונית, בסגנון ״האם תטה קרונית דוהרת לכיוון אדם אחד על-מנת להציל חמישה אנשים״ או ״האם תדחוף אדם שמן מגשר על-מנת לעצור קרונית שדוהרת לכיוון חמישה אנשים״ או ״האם תציל אדם בעל סיכוי של 5% להיות ההיטלר הבא יחד עם שתי סבתות לעומת תינוק חולה סרטן שאולי ירפא סרטן אם הוא ישרוד״.   

בעיות הקרונית החלו בתור תת-שאלה בפילוסופיה של המוסר ותועלתנות, אבל הפכו מאז לעיסוק כלל-עולמי, ואנו לעיתים שכל פקולטה מודרנית צריכה מחלקה לקרוניתולוגיה (או טרולילוגיה). מאמרים רציניים מתפרסמים בעיתונים רציניים כמו סיינס סביב השאלה ״האם תרצה שהמכונית החכמה שלך תעדיף את החיים שלך או של אחרים, ואיזה משקל צריך לשים על זה? האם אתה שווה 3 אנשים? האם אתה שווה תינוק אחד ו-5 זקנים? מה אם המכונית זיהתה שהיא לא מסוגלת לעצור וחייבת להרוג או אותך או הולך רגל, אבל הולך הרגל עובר באור אדום?״

כאמור, אלה נתפסות בתור שאלות הנדסיות כרגע, לא רק פילוסופיות.

אז אם כבר, למה לא לרכב על הגל ולנסות לפרסם מאמר סביב החנות החכמה הזו? הנה כמה שאלות קלאסיות בפילוסופיה של המוסר, בהתאמה לעידן הנוכחי:

א. נניח שהחנות החכמה של אמאזון זיהתה שאתה מנסה לקנות תרופה שאתה ממש זקוק לה. החנות יודעת שאין לך מספיק כסף בחשבון כדי לשלם על התרופה. האם היא צריכה להתריע בפני מישהו אם אתה מנסה לגנוב את התרופה? האם החנות צריכה לתת לך לצאת גם בלי לחייב אותך?

ב. נגיד שהחנות יודעת שהתרופה היא לא בשבילך, אלא בשביל ילדה קטנה וחולה. מה אם זה גבר זקן?

ג. נניח שהחנות מריצה מבצע בו אתה יכול לתרום לצדקה על-ידי איסוף כפתור פשוט שעולה 5 סנט וכתוב עליו ״אני תרמתי!״. אם תוציא אותו מהחנות, 2 דולר יתרמו בשמך לאנשים נזקקים במדינת עולם שלישית. אתה מחליט לא לאסוף את הכפתור. 2 הדולר האלה בוודאות יכולים לעזור לאנשים. נניח שהחנות יודעת שאתה לא ממש עוקב אחרי החשבון שלך, האם היא צריכה לחייב אותך ב-2 הדולר האלה ולתרום את הכסף? נניח שזה חיוב חד-פעמי. ומה אם נניח שזה חיוב שהחנות עושה כל פעם שאתה נכנס לחנות.

ד. האם התשובה ל-ג׳ תשתנה אם לחנות יש גישה לרשימת הקניות שלך, והיא רואה שהתכוונת לרכוש את הכפתור אבל כנראה שכחת, והיא גם משתמשת במזל׳ט חכם כדי להפיל את הכפתור לסל הקניות שלך.

ה. קבוצה של ניאו-נאצים השתלטו על חנות חכמה של אמאזון והכריזו שהם הולכים להרוג את כל האנשים בחנות מעל גיל שנתיים. מספר קונים בחרו להסתתר במקרר הגבינות מאחורי החלב, כולל ג׳יין, ובנה בן השנה. השוטרים בחוץ אבל לא מוכנים לפרוץ פנימה. בינתיים, הניאו-נאצים מתקדמים בחנות ומחפשים קונים, והתינוק של ג׳יין החל לילל. אם הניאו-נאצים ימצאו אותו, הם יחוסו על חיי התינוק אבל יהרגו את ג׳יין ושאר הקונים. החנות יכולה לקרר את מקרר הגבינות באופן קיצוני כך שהתינוק ימות אבל אנשים מבוגרים לא ינזקו. האם היא אמורה לעשות זאת?

End-to-end stock predictions with deep learning

Brief summary of the post for those wondering whether to bother: I trained a neural network that takes in images of stock data like this…

yum11

…and outputs whether that stock will go up or down over the next year. On the way, I make some remarks on end-to-end learning.

====

There's a current craze within the current craze of machine learning and AI, which focuses on end-to-end learning. Roughly speaking, this is the attempt to go from raw perceptual input to the desired output with as little knowledge engineering as possible.

To give an example, suppose you were trying to teach an AI to drive a car***. You could try to factor the problem: I need to detect lanes, other cars, people, and signs. I need to figure out people's plans, I need to parcel my actions into the following sub-goals, etc. Each of these sub-problems still needs to be solved on its own (and probably you could throw a neural network at these sub-problems), but at a high-level you're making a decision about how the problem breaks down:

endtoend1.png

Contrast this with a somewhat different school of thought:

endtoend2.png

That part in the middle of the figure above is a cartoon stand-in for a deep neural network. The network gets in the pixels of the image, outputs some driving action, and gets rewarded accordingly. The hope/promise is that the network will figure out on its own the necessary features and structures needed to solve the problem, without any 'hand-engineering' by a handy engineer.

(*** I am stealing borrowing this example from Amnon Shashua, the head of the self-driving car company Mobileye, who has a bunch of interesting things to say on the topic)

These two approaches are the ends of a spectrum, rather than two completely distinct factions. Still, there are many people these days who veer heavily towards the 'end-to-end' part. And it is quite alluring: we don't need to know anything about anything, just plug in the input and desired output, and let the machine take care of the rest.

This is partly what got people so excited about DeepMind's recent Nature paper, in which a neural network was able to achieve super-human performance on certain Atari games (like Pong and Space Invaders) through reinforcement learning over the pixels of the input. The 'super-human' part is a bit of a distraction. I mean, if you had a program that explicitly knew about things like "this is the space invader sprite" and "you are the defense-turret and when you shoot it does X", then of course you could achieve super-human performance. Such a result would barely register as a worthwhile paper in a conference, let alone a prestigious journal. The wow-factor had to do with the notion that you didn't have hand-craft explicit stuff like "you are the paddle", or even what a paddle was.

breakout.gif

DQN training to destroy humanity

I think it's an open question whether the network described in the DeepMind paper actually learned the representations that allow us humans to play these games successfully. In fact I'm pretty sure it didn't. And it matters, because while end-to-end is quite seductive and works surprisingly OK in certain regimes, I think it is a little insane.

But rather than spend the rest of this post arguing that (I've covered a bit of it elsewhere), let me instead morph into an end-to-end enthusiast, who also wants to play the stock market.

(clarification, everything from here on is still kinda true. Technically.)

======

Gee wiz guys, all this neural network stuff sounds awesome. But how can we make some actual money off of it? I mean besides getting a PhD in Deep Learning and being hired by a start-up.

I know, we'll bet on stocks!

psych

Let's see, we can formulate the 'problem' of stock betting as a system that takes in some data about stocks in the past, and tries to make the right prediction about stocks in the future. Now, I don't know that much about stocks, and I don't want to bias my system by giving it any human-specific notions like 'prices', or 'companies', or 'the concept of time'.

We'll just feed in raw input into the machine in a format it can understand: visual pixels.

I downloaded all the stock data for the Fortune 500 companies going 5 years back, and created 32×32 pixel images that show how a stock fared over 365-day intervals, including the stock name and the min and max of the price (not that the machine knows anything about those, it'll have to discover them on its own if they matter):

yum11

I used 50-day jumps and 365-day intervals, so I had about 10,000 training images. But how should I label them? What counts as a 'good' stock?

There's no one way to answer that. I ended up doing the following: If the stock went up over the 365 days that followed the image (a positive correlation of 0.5 or higher), I labeled it '+1'. If the stock went down (a negative correlation of -0.5 or lower) I labeled  it '-1'. Anything else was labeled '0'. The assumption is that we can turn these labels into useful actions like 'buy', 'sell/short', or 'do nothing'.

Since stocks generally go up (in the dataset, anyway), one can know nothing at all and still predict 70% of the labels just by guessing the maximum-likelihood "+1" all the time. So, 70% accuracy will be our baseline to beat.

To recap:

  • The input is an image of the stock performance over a given span of 365 days.
  • The desired output is -1, 0, or +1 depending on how well the stock did on the *next* 365 days.
  • The number to beat is 70% accuracy.

I took an off-the-shelf convolutional neural-network that can reasonably recognize different animals and threw the problem at it, using TensorFlow.

It didn't work.

I started to think that maybe the stock market present a unique challenge with its long-range beha-

NAH LET'S JUST ADD ANOTHER CONV-LAYER AND FUTZ WITH THE LEARNING PARAMETER LOL.

q8gb6

Here we go:

endtoend3.png

The network achieved 92.3% accuracy on the left-out examples (that is, stock images that it never saw before). For the math-y types out there, 92.3 > 70.

Hooray, let's make money.

Epilogue Q&A

Q1: "But Navisheker, what did the network actually learn?"

A1: I dunno, I guess it extracted the features it needed or something.

Q2: "Wouldn't it be saner to run machine-learning directly on the actual time-series data and company information?"

A2: Sure, if you want to hand-engineer your way to profit go ahead and try. My way doesn't require knowing anything about anything.

Q3: "Surely there's a simpler algorithm for getting a similar result. What if you just predicted that things that went up before tend to go up again?"

A3: That's not end-to-end, get out of here with your old-school ways! But since you asked, if you run logistic regression to try and predict the labels from the linear regression coefficient of the past 365 days, you can get up to 84%, which is not as good.

הצעות לכתבי-עת מדעיים חדשים

רוב כתבי-העת המדעיים מפעילים סינון ראשוני של כתבי-היד שנשלחים אליהם, ולאחר מכן יש סבבים של ביקורת ומענה לביקורת, ובלה בלה בלה וכאב ראש.

הנה הצעות לכתבי-עת שהתמריץ שלהם עובד באופן קצת אחר:

Once

ONCE

נניח לרגע ש-ONCE (בעברית ״פעמון״) הוא כתב-עת מדעי רציני. ״פעמון״ פונה לקהל רחב, ומפרסם מחקרים חדשים בפיזיקה, כימיה, ביולוגיה, אסטרופיזיקה, רפואה, מדעי המחשב, מדעי החברה וכו׳. כתב-העת מפעיל ביקורת בסיסית שמונעת מקשקוש מוחלט להתפרסם, אבל מעבר לבדיקת שפיות ובדיקה טכנית כללית, כמעט כל מה שנשלח מתפרסם (נניח שאחוזי הקבלה הם משהו כמו 80%).

העניין הוא, שאפשר לפרסם בפעמון רק פעם אחת.

הכלל הזה כולל שיתופי פעולה ואנשים שהם לא המחבר הראשי של המאמר.

עכשיו, בתור חוקר או חוקרת, מה כדאי לך לעשות? הדבר תלוי בהסתברות שאתם מאמינים שתגלו דברים חשובים או מעניינים לאורך הקריירה שלכם, ובאיזה קצב זה יקרה. חלק קטן אולי ירצה לחכות לסוף הקריירה, חלק אולי ירצו לפרסם משהו ׳גדול׳ בתחילת הקריירה כדי להגיע לקהל רחב. חלק ירצו להעריך את כמות הפרסומים המדעיים האפשריים שלהם כ-N, לחכות עד שהם יפרסמו N/e מאמרים, ואז לשלוח לפעמון את המחקר הבא שלהם שמנצח את המאמר הטוב ביותר מבין N/e שכבר פורסמו (למה? כי ככה).

[ידידי ג׳ הציע גרסא אחרת – אחוזי קבלה גבוהים יותר בירחונים, אבל לכל חוקר מותר לפרסם עד 10 מאמרים בחייו]

Better

better

"שיפור״, בשמו העברי, מקדיש גליונות לתתי-תחומים (גליון הפיזיקה למשל כולל אסטרופיזיקה, חומר מוצק, חישוב קוונטי וכו׳). גם כתב-העת הזה פונה לקהל רחב, ומפרסם מחקרים בתחומים שונים.

העניין הוא, ש״שיפור״ יפרסם מאמר רק אם הוא טוב יותר מהמאמרים שהתפרסמו בו עד כה (בתוך תת-תחום המחקר). אנשים בטח ישאלו מי קובע מה טוב יותר, אבל נניח שיש לנו צוות מבקרים טוב למדי. בהתחלה ״שיפור״ יפרסם זבל מוחלט, אבל לאט לאט אפשר לקוות שהוא יבצע אלגוריתם טיפוס-גבעה במרחב המאמרים האפשרי.

[אפשר לחשוב על תהליך דומה בעת שכירת אנשי סגל חדשים. הידיד ש׳ אמר שאצלם במחלקה עלה פעם הרעיון שישכרו חוקר חדש אם הוא טוב יותר מהחציון במחלקה. מצד אחד, זה קריטריון סביר למדי – לא מבקשים שתהיה טוב יותר מכוכבי המחלקה, בסך הכל אתה צריך להיות יותר טוב מחצי מהם, וחלק בטח די בינוניים. מצד שני, בהנחה שזה עובד, אמור להיות שיפור במחלקה עם כל רכש]

Proposal

proposal

"הצעה״ יכול לעבוד גם בתור אתר. כתב-העת (או האתר) יאגד הצעות למחקר מטעם חוקרים בתחומים שונים. אלה הרעיונות שחוקרים מציעים בערך פעם בשבוע (או יום) יחד עם המשפט ״זה יכול להיות אחלה מאמר״. כלומר, אין שום סיכוי שיהיה להם זמן לעשות את זה, אבל מישהו אי שם יכול להוציא מזה משהו.

במקום שרעיונות כאלה ימותו מסביב לשולחן המעבדה, אפשר לפרסם אותם ב״הצעה״. מאמרים בכתב-העת הם לכל היותר עמוד, עדיף פחות, וכוללים את הרעיון, למה מדובר ברעיון טוב, ומה צריך כדי לממש אותו (בערך).

הדבר היחיד שיוצא לחוקר או חוקרת מפרסום ב״הצעה״ זה הסכם ג׳נטלמני שאם מישהו אחר רואה את הרעיון בכתב-העת ומבסס עליו את המחקר שלו, הוא צריך לכתוב ב-acknowledgments שהרעיון הגיע מאדם כזה וכזה. כמובן שאף-אחד לא יכול לאכוף את ההסכם הזה, אבל אני מרשה לעצמי לא לדאוג לפרטים האלה כי אני גם לא הולך לפרסם את כתב-העת הזה. אם מישהו כן יעשה את זה, אנא זכרו מאיפה הרעיון הגיע.

====

חוץ מזה, אני חושב להתחיל פרס מחקר בשם ״פרסים רבים״ וכתב-עת בשם ״כתבי-עת מהנחשבים בעולם״.

קריסת מערכת

הפוסט הבא עוסק בנוסחאות, אבל לא צריך להבין במתמטיקה כדי לקרוא אותו. זה בעצם חלק מהנקודה, היכולת המסמאת של סמלים מתמטיים.ֿ מי שלא רוצה לקרוא את הכל ובכל זאת מעוניין בשורה התחתונה, יכול לקפוץ לשורה התחתונה.

לאחרונה יצא לי לראות את הסרט ״המעבדה״, העוסק בתעשיית הנשק בישראל ומציג את הטענה שישראל אולי דווקא מרוויחה מהסכסוך, או לפחות החלק בישראל שקשור לתעשיות הבטחוניות. במקום להכנס למשהו עקרוני כמו הטיעון עצמו, אני רוצל להטפל לרגע בו פרופסור יצחק (איציק) בן-ישראל מסביר לבמאי/מראיין נוסחא שהוא פיתח, המחשבת את ה׳סיכוי לקריסת מערכת כתלות בכמה מרכיביה נפגעו׳. הדבר משמש כדי להסביר כמה אנשי חמאס עלינו לסכל/לעצור כדי שרשת טרור תקרוס.

כך בן-ישראל:

״זה יוצא דבר כזה. הנוסחא היא אומרת שזה קיו לאן קיו ועוד אחד חלקי…אה…לאן של אחד חלקי קיו עם סימן של מינוס שזה סתם רק בגלל שזה מדובר בקריסה. אם אתה יודע איזה אחוז מהרכיבים פגעת, אתה יכול לחשב מה הסיכוי שהמערכת כולה תקרוס…קיו זה אומר איזה אחוז מתוך המערכת הזאת אתה מנטרל…אם אתה מנטרל 50% מהאנשים, אז יש 100% סיכוי שהמערכת מולך תקרוס…אם אתה עושה 25%, כן? אתה מגיע בערך ל-85%…זה גם מה שקרה אצלנו בערך, הגענו למשהו בין 20% ל-25% והמערכת כולה קרסה.״

itzik

 

העניין הוא שהנוסחא שפרופסור בן-ישראל כתב על הלוח (ולאחר מכן משרטט לכאורה) איננה מתארת שום הסתברות ולא נראית כמו השרטוט שלו. לא ברור איפה לשים בדיוק את המינוס, אבל הנה שרטוט של 2 אפשרויות:

equations

בן-ישראל מציין ׳מאמר׳ שהוא כתב בנושא. לא הצלחתי למצוא אותו, אבל חיפוש באינטנרט מעלה את הקישור הבא, לפיו הנוסחא שהוא התכוון אליה היא כנראה בעצם:

Qq

 

…מה שמתאים לטענה של בן-ישראל שכאשר נפגעים 50% מרכיבי המערכת הסיכוי לקריסה הוא 100%, וכאשר פוגעים ב-25% אז הסיכוי לקריסה הוא 81% (כפי שנכתב בקישור, לא כפי שהוא אומר בסרט).

[הערת עריכה: בנוסחא לעיל השמטתי בטעות את סימן המינוס, וכעת זה תוקן. תודה למגיב רביב על התיקון]

שלחתי אימייל לפרופסור בן-ישראל, והוא ענה בזריזות ובאדיבות שאכן זו הנוסחא הנכונה.

אם כן, מה הבעיה?

1) קודם כל, הנה שרטוט של הנוסחא:

entropy

אתם רואים נכון, ה״סיכוי לקריסה״ עולה עד ל-100%…ואז הוא יורד שוב פעם. לפי הנוסחא הזו, אם נפגע ב-90% מאנשי החמאס הסיכוי לקריסה יורד מתחת ל-50%.

2) בן-ישראל טוען שהנוסחא לא אמורה לעבוד מעבר ל-50%, שכן אז ׳המערכת כבר קרסה וזה לא מעניין פיזיקאלית׳. אבל קל מאוד לתאר מצב תיאורטי בו מחסלים בו-זמנית יותר מ-50% מחברי ארגון טרור, ואז מה? יותר סביר שהוא ישרוד? או שאין בעצם תשובה לפי הנוסחא הזו? או שהנוסחא הזו מוגדרת שרירותית עד 50%, ואז פשוט מוגדרת בתור 100% כי ככה בן-ישראל החליט? זה אמור קצת להדאיג מישהו שמתעסק במודלים כאשר המודל שלו נותן תשובה כל-כך לא אינטואיטיבית בטווח שנחשב סביר לשאול בו שאלות.

למה בעצם לא לבחור כל נוסחא אחרת שעולה באיטיות לקראת 1 בין הציר 0 ל-1? למה דווקא הנוסחא הזו? לא הצלחתי למצוא גזירה שלה מעקרונות ראשונים, ובשלב הזה בן-ישראל הפסיק לענות לאימיילים (אני לא מאשים אותו, זה מפתיע שהוא ענה לנודניק לא מוכר מלכתחילה).

ובכל זאת, הנוסחא הזו וודאי נראית מאוד מוכרת לכל מי שלקח קורס בתורת האינפורמציה או מתעסק בהסקה סטטיסטית, מה שמביא אותנו ל:

3) הנוסחא הזו זהה לנוסחא לחישוב האנטרופיה של משתנה ברנולי שסיכויי ה׳הצלחה׳ שלו הם p, או במילים אחרות הנוסחא הזו מתארת את אי-הוודאות הקשורה למטבע שהסיכוי שלו לצאת פלי הוא p. אפשר לחשוב על האנטרופיה כמדד לאי-וודאות, או לכמות השאלות שנצטרך לשאול כדי להגיע לתשובה לגבי המשתנה, או לכמות האינפורמציה שקיבלנו כאשר ראינו מה המשתנה יצא, לעומת האינפורמציה שהייתה לנו לפני שראינו את התוצאה, או כל מיני פרשנויות אחרות. אף פרשנות שאני מכיר לא מדברת על ׳סיכויי קריסה של מערכת׳, ואני לא מצליח להבין את הקשר בין שני הדברים.

4) ונניח, נניח אפילו שיש כאן עקרונות גזירה כלשהם שאני לא מבין, וקשר עמוק שאני לא מבין לאנטרופיה, ונגיד שהנוסחא הזו מוגזרת באופן שרירותי עד 0.5 ואז פשוט דואגים שהיא תישאר 1. האם היא עומדת באיזשהו אופן במבחן התוצאה?

חשבתי לצלול לתוך נתונים סביב חומת מגן, או כמות האבידות שספגו יחידות שונות במלחמת העולם הראשונה ולראות אם אובדן של 25% מהכוח אמנם מוביל לסיכוי של 80% שהיחידה תתפרק. אבל זו לא העבודה שלי, אלא של בן-ישראל. במקום זאת, ניסיתי לחשוב על דוגמא נגדית אחת של כוח צבאי שספג יותר מ-50% אבדות והמשיך לתפקד.

מכיוון שהסיכוי להתפרקות אליבא דבן-ישראל בשלב הזה הוא 100%, אנו רק זקוקים לדוגמא נגדית אחת על-מנת שהתיאוריה תקרוס. אבל איזו דוגמא נגדית? מי יכול לחצות את הרי האלפים של הנוסחא המתמטית הביזארית, מי יופיע לפתע בחצר האחורית של בן-ישראל, רכוב על גבי פיל המובהקות?

כמובן. חניבעל ברקה. האיש שיצא למסע נגד רומא עם קרוב ל-100,000 חיילים, ואיבד כ-70,000 בדרך. האם צבאו ׳קרס׳? רק אם הנחלת תבוסות צבאיות מוחצות שרומא לא ידעה כמותן זה ׳קריסה׳.

אני בטוח שיש עוד דוגמאות רבות, אבל נראה לי שהקטנוניות תעצור כאן בינתיים (או לפחות תפנה את מקומה לקטנוניות של תגובות מצד שני האנשים שקוראים את הבלוג הזה, שיכנסו לפרטים על המסע דרך האלפים. אני אומר את זה בחיבה).

שורה תחתונה: פרופסור בן-ישראל מציג נוסחא לא ברורה שמקבלת תקריב עם מוזיקת מתח, ואמורה לכאורה לתאר את כמות אנשי החמאס שיש לפגוע בהם כדי לגרום ל׳קריסת מערכת׳. כשחופרים קצת מתברר שזאת לא הנוסחא הנכונה. כשחופרים קצת יותר לעומק נראה שהנוסחא הנכונה היא גם, ובכן, לא נכונה.

איך אומרים 'אוריינטליזם' בערבית

"מה מלמד אותנו יער המיקרופונים הניצב לפני ח'אלד משעל?" – שואל ד"ר צירינסקי, בעין השביעית. צירינסקי מתייחס לתמונה של משעל במסיבת עיתונאים כאשר לפניו מספר רב של מיקרופונים.

"אסור להכליל", ממהר צירינסקי להטיל לחש הגנה, אבל בכל זאת נדרש לעניין המוזר – מדוע מנהיגים ערביים מדברים אל הרבה מיקרופונים? קשה להם כל-כך לסדר מיקרופון אחד?

צירינסקי מגיע למסקנה שלא מדובר בעניין טכנולוגי או חוסר תיאום, אלא יש פה מה שניתן לכנות "אסתטיקה של גודש", או: "אסתטיקה של המון". כפי שבמדינות המזרח התיכון נהוג "לפתוח שולחן" עם שפע של מנות ומטעמים, גם השולחן התקשורתי אינו מוכן בלי הדגשה – ובמידה רבה הגזמה – של העושר והריבוי.

מינימליזם של ניפוי ואיפוק נדחה לטובת רוויה ויזואלית מסחררת. הגודש (ערבית: וַפְרַה, עַ'זַארַה) נתפס כסוג של נדיבות (ערך ה"כַּרַאמַה" בתרבות הערבית), ולפיכך יש פה, אם להשתמש במינוח אנתרופולוגי, סוג של פוטלאץ' – בזבוז מכוון שנועד להדגיש את השפע והכבוד של הדובר.

הוא צודק, כמובן. הכל סביב הגודש והכבוד. ככה זה, ערבים. ואנשי כדור-רגל איטלקים. טוב, אתם יודעים כמה חשוב להם הכבוד שם באיטליה (איטלקית: "ריספקטו"), זה עניין של גבריות (איטלקית: "מאמא מיא"). אולי בעצם גם שוודים. בכל זאת, קר שם (שוודית: "קולד") אז הם צריכים להתחמם בכבוד שלהם.

אז ככה זה ערבים, וספורט. חשוב להבין שאנשי ספורט רוצים להציג נדיבות. כמו גם מזכ'ל האו"ם. או אולי ראש העיר של טוקיו. או עוד כמה יפנים בזמן האסון בפוקישימה. אבל תראו איזה רזים וחטובים המיקרופונים שלהם. לא כמו הערבים השמנים והצבעוניים האלה. ממש בזאר. או עורך הדין של קצב. טוב, קצב קצת ערבי, לא?

וליברמן. טוב, הוא לא ערבי. אבל האמת שאין שם כל כך הרבה מיקרופונים. מצד שני אין שם רק אחד. מה, לא יכלו לסדר רק אחד? הרוסים האלה יודעים לבנות טילים גרעיניים. מכאן ברור שאין כאן מגבלה טכנולוגית, אלא מסר – אנחנו נדיבים, אבל בקטנה (רוסית: "בקטנסקי").

צירינסקי מסכם בכך ש"הבנה של הבדלים תרבותיים צריכה להיות חלק מכל ניתוח של המציאות הפוליטית באזור ולהדריך כל אפשרות של הושטת יד והידברות."

אל תשפטו אותו. ככה זה, אקדמאיים.

השוואה משונה

ארי שביט ראיין לאחרונה את פרופסור יצחק בן ישראל. אין לי כוונה לכתוב שוב על כל אמרות ה-"זוהי שעת המבחן האחרונה" של מר שביט –  שלא כמו עיתונאים מסויימים אני מעדיף לא לחזור על עצמי כל-כך הרבה.

גם אין לי כוונה להכנס לתיאורים המיותרים על סוג המיץ ששביט הזמין (גזר) לעומת ארוחת הבוקר של המרואיין (אמריקאית).

אבל משפט אחד כן ראוי להתעמקות. הוא מגיע בתחילת הראיון. שביט מנסה ליצור ניגוד בין תושבי בית הקפה הנהנתים וה'מעוצבים', לבין איש הבטחון המסתורי בן ישראל. הם אינם יודעים מה הם חבים, מקונן שביט, לאיש שיושב בשולחן הקצה.

ואז הוא מוסיף:

"בישראל כמו בישראל: גיבורים כמו בן ישראל, חבריו ושותפיו נותרים עלומים. הם לא זוכים לתהילה שלה זכו ד"ר ר.ו ג'ונס ואלן טיורינג הבריטים, אשר העניקו לאומתם טכנולוגיות מלחמה מנצחות."

שביט צודק בכך שלי אישית לא היה מושג מיהו בן ישראל עד לראיון הזה. מהתיאור של שביט ומהמידע שיש ברשת נראה שמדובר באדם מוכשר, שעסק בשיפור אמצעי לחימה ו'היה שותף בתכנון' מבצעי תקיפה של ישראל. לא ברור לי מה בדיוק הכיבודים שיושבי בית הקפה היו אמורים להרעיף על בן ישראל גם אם היו יודעים במי מדובר, אך אפשר אולי לסלוח לשביט על ההשוואה לג'ונס.

אבל להשוות את הבחור לאלן טיורינג? לאלן "אבי מדעי המחשב" טיורנג, מי שגם תיאר את המודל החישובי השימושי ביותר לעצם המושג חישוב, וגם היה חלק מהותי מבניית המחשבים הראשונים? לאלן "ממפצחי האניגמה" טיורינג, שחושבים שבזכותו התקצרה מלחמת העולם השנייה ? לאלן "ממציא מבחן טיורינג" טיורינג, שההשפעות הפילוסופיות שלו עדיין נדונות על-ידי כל מי שחושב על אינטיליגנציה מלאכותית ברצינות? לאלן "פרס טיורינג הוא הפרס המקביל לנובל במדעי המחשב" טיורינג? לאלן "מאת'רפאקינג" טיורינג?

מר שביט, האוטומט הסופי בעל המצב האחד, לא רק משווה בין השניים אלא מקונן על כך שבן ישראל ושותפיו לא זכו לתהילה של טיורינג. משיטוט מהיר ברשת עולה כי בן ישראל הוא ראש סוכנות החלל הישראלית, אלוף בצה"ל, זוכה שני פרסים לבטחון ישראל, פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל-אביב וחבר כנסת לשעבר. כלומר, לא כיבודי עולם אבל גם לא בדיוק דמות עלומה וגלמודה.

להגיד שטיורינג זכה לכבוד שמגיע לבן-ישראל? לאלן "נרדף על-ידי הממשלה שלו" טיורינג? לאלן "אין לך יותר סיווג בטחוני, יא הומו" טיורינג? לאלן "או כלא או טיפול בהורמונים נשיים" טיורינג? לאלן "ככל הנראה התאבד בעקבות הרדיפה" טיורינג? זה מה שאתה מאחל לבן ישראל?

מר שביט, אולי כדאי שתתרכז בנושאים שאתה מבין בהם, כמו.

אנרגיה בעידן החדש


למה מתכוונים אנשי הניו-אייג' כשהם משתמשים במילה 'אנרגיה'? אני שואל באופן רציני, לא קנטרני.

אני הולך לטעון ש:

  1.  יש כוונה מאחורי המונח, כלומר זה לא רק ג'יבריש.
  2. הכוונה היא לא לתכונה נשמרת, ויש הבדל קטגורי בין השימוש המדעי והניו-אייג'י.
  3. יש 'זמן דיפוזיה' בין מונחים במדע לשימוש פופלרי, ולפיו אני מנבא באופן לא מדעי במיוחד את הקשקוש הניו-אייג'י הבא.

ובכן, לעבודה. קודם כל, התופעה עצמה. הנה כמה דוגמאות טיפוסיות מתוך אתרים שונים:

"מטרת הטיפול היא ליצור איזון באנרגיות הזורמות בגופנו"

"כל מילה יוצרת סמל. וכאשר מנווטים את המילים ברמה לא מדויקת, מקבלים תוצרים אנרגטיים"

"התגבשות דורשת כמות רבה של אנרגיה שהקריסטל אוגר בתוכו, ומכאן מקור האנרגיה שבו"

"באמצעים קבליים שבכוחם…לגרש ולפוגג את האנרגיות השליליות שהצטברו במקום"

מה הכוונה כאן? אפשר כמובן להגיד שאין טעם לחפש משמעות. השימוש במושג 'אנרגיה' כל-כך רחב ואמורפי שבאותה מידה אפשר לכתוב "ג'יבריש מדעי כלשהו". במקרים מסויימים אני בטוח שזה אכן טיק מנטאלי שנועד לסתום פרצה במחשבה סיבתית ("ואז הגביש מרפא את ה…אנרגיות. הוא עושה את זה באמצעות ה…אנרגיה"). אבל באופן כללי זה לא נראה לי נכון שאפשר לדחוף לשם כל מילה מדעית. ספציפית, נסו לדחוף לשם תכונת שימור אחרת של המערכת:

"מטרת הטיפול היא ליצור איזון בתנע הקווי הזורם בגופנו"

"באמצעים קבליים שבכוחם…לגרש ולפוגג את המסה השלילית שהצטברה המקום"

לי לפחות זה נשמע מוזר. למה אנרגיה כן ותנע קווי לא? הדבר מצביע על כך שיש כוונה כלשהי בשימוש במונח, ולא כל מונח מדעי ימלא את מקומו.

המוזרות של המשפטים המוחלפים מביאה אותנו לדבר הבא: אם יש כוונה כלשהי מאחורי השימוש במושג, האם זוהי הכוונה המדעית? יש החושבים כי אנשי ניו-אייג' משתמשים במונח בצורה נכונה בסך הכל, אבל מתייחסים למקורות אנרגיה שטרם התגלו במדע. כלומר, יש אנרגיה הנובעת מחום, ומשדות חשמליים, וכו', ואנשי הניו-אייג' טוענים שיש פשוט עוד מקורות אנרגיה שטרם הוכרו על-ידי המדע ובמקרה סבתא מחולון יודעת לעשות להם מניפולציות. גם לכך אינני מסכים. המשפטים המוחלפים נשמעים מוזר, אבל בעצם גם המשפטים המקוריים נשמעים מוזר, כשחושבים על כך שאנרגיה היא תכונת שימור של המערכת. משיטוט לא מתגמל באתרי אינטרנט שונים נראה כי לאנשים האלו אין מושג מה הכוונה במושג המדעי**, והם מבצעים טעות קטגורית. במקום שאנרגיה תהיה תכונה של המערכת, כמו מסה או תנע, היא הופכת לעצם אונטולוגי, כמו חלקיק או קרינה.

ספציפית, נראה לי שהעצם האונטולוגי שהם מכוונים אליו הוא משהו כזה:

אני די בטוח שזה הבסיס למודל המנטלי מאחורי רוב השימושים בקשקושים כמו "זאת אנרגיה מאוד טהורה ומאוד חזקה". אנרגיה במובן הניו-אייג'י היא מין נוזל שבא בצבעים שונים וצפיפויות שונות וממלא עצמים, אולי בדומה להבנה הישנה של המונח 'חום'. כך אפשר להבין בצורה טובה יותר למה הם מתכוונים כשהם אומרים ש"כולנו עשויים מאנרגיה'". הרי במובן מדעי זה הגיוני בערך כמו להגיד "כולנו עשויים מתנע סיבובי". אם כן, יש הבדל קטגורי בשימוש במונחים.

אבל אם יש הבדל קטגורי בין השימושים, למה בכלל להשתמש במילה 'אנרגיה'? למה לא מונח ניו-אייג'י כמו "צ'אקרות" או "צ'י" או "צ'קר כלשהו"?

אתרים רבים אכן עושים שימוש והקבלה בין דברים כמו צ'י ואנרגיה, אבל נראה שרובם (לפחות מתוך הדגימה האקראית שלי) מעדיפים את ההילה הפסבדו-מדעית בלי הקונטציה של ענף ניו-אייג' ספציפי. אבל אם כבר מונח מדעי, למה לא מונח מדעי אחר?

כעת הגענו לעניין הדיפוזיה בין המדע לעניין הציבורי. יש זמן השהייה בין השימוש במונחים ורעיונות מקצועיים וההגעה שלהם לציבור הרחב (ומשם לציבור הרוחניקי). עבור תחומים שונים זמן ההשהייה הוא שונה, ואולי בפוסט אחר נסתכל על זמן ההשהייה הממוצע. יתכן והשימוש הנוכחי הנפוץ והמוטעה ב'חומר זה בעצם אנרגיה' ו'ריפוי קוונטי' נובע מזמן השהייה של כמה עשרות שנים מאז הרעיונות האלה פותחו לראשונה בפיזיקה, ועד שהגיעו למלחשי הגבישים.

אני מנחש באופן לא מלומד שעוד כמה שנים תגיע הדיפוזיה מתחום האינפורמציה והחישוב. המושג 'אינפורמציה' במיוחד מכיל פונטציאל רב לשימוש שגוי, ואולי עוד כמה שנים נקרא בעיקר על 'ריפוי אינפורמטיבי' ועל 'תיקון זרימת האינפורמציה בגופנו' ועל 'התפוגגות של אינפורמציה שלילית שסוחבות נשמות מהשואה'.

בעצם גם אז הכוונה תהיה למין נוזל סגול, ואולי הדבר פשוט נעוץ במושגים המנטאליים שלנו שמוצאים להם מילים חלופיות על-פי האופנה, אבל זה כבר נתיב אחר.

**הערה: המושג אנרגיה הוא לא פשוט כלל וכלל, ועבר כמה תהפוכות בחשיבה המדעית. הכוונה כאן היא לא סתם להצביע על שימוש ניו-אייג'י שגוי במונח ולגחך, ובכוונה נמנעתי מהגדרה מדעית מדוייקת. ההשראה המקורית לפוסט היא העובדה שאני לא מבין באופן מספק מה הכוונה ב'אנרגיה', מעבר לשימוש המתמטי. מי שרוצה להתבלבל קצת גם כן מעניינים כמו 'מה זה אנרגיה', 'איך זה יכול להיות שדברים מתנגשים אחד בשני' ו'האם שדות קיימים באמת', מומלץ לו או לה להציץ בספרו של מארק לנג, "מבוא לפילוסופיה של הפיזיקה".

אבא כריסמס

אתר הכנסת העלה לאחרונה את פרוטוקול הדיון בנושא "הקמפיין להחזרת ישראלים מארה'ב" – או בשמו האחר, "לפני שאבא יהפוך לכריסמס" (סרטונים אפשר לראות כאן, כאן וכאן).

כזכור, הקמפיין ספג הרבה אש מצד קהילות יהודיות בארה"ב, וראש הממשלה הורה להפסיק את הקמפיין. מעיון בפרוטוקול עולים כמה דברים מעניינים:

1. ראש הממשלה לא הפסיק את הקמפיין. הקמפיין – כלומר, שלטי החוצות, הפרסומים בעיתון, בטלוויזיה ובאתרי אינטרנט מסחריים – הסתיים חודש וחצי לפני הוראת ראש הממשלה, משום שהתקציב נגמר. הדבר היחיד שקרה בעקבות פניית משרד ראש הממשלה הוא שסרטון שנוגע לכריסמס ירד מאתר משרד העלייה והקליטה.

2. אף-אחד בדיון לא באמת מבין מה הבעיה, כולל אלה שחושבים שצריך היה להוריד את הקמפיין.

הדיון נסוב סביב השאלה, האם צריך היה להתייעץ עם יהדות ארצות-הברית, איך יתכן שמשרד הקליטה מעלה קמפיינים בלי להתייעץ עם משרד החוץ, ודברים שכאלה. העניין הוא, שגם אם יהודי אמריקאי אחד לא היה נפגע מהקמפיין, שבכלל לא כוון אליהם, הוא לא היה צריך לעלות. הוא לא היה צריך לעלות, מכיוון שמדובר בקמפיין מרושע.

על-פי הפרוטוקול, משרד העלייה והקליטה הזמין קבוצות של ישראלים בארצות-הברית לקבוצות מיקוד וראיין אותם לגבי החזרה לארץ. בכל השיחות התברר העניין הברור שישראלים לא חוזרים בגלל סל ההטבה, אלא בגלל סיבות רגשיות. המשרד החליט, בהתאם לכך וביודעין, ללחוץ על הנקודות הרגישות האלה. החשש לגבי זהות הילדים, הקושי במציאת בן-זוג, אלה לא דברים שהמשרד המציא, הוא התבסס בדיוק על המידע שישראלים סיפקו לו.

ניתן לשאול, אם בסך הכל משקפים לישראלים היורדים את המילים שלהם עצמם, מה הבעיה?

את העניין ניתן להבין בצורה טובה יותר על דרך האנלוגיה. נניח שמחקר מוצא כי אמהות טריות נוטות להשאר זמן רב בבית, הרבה מעבר לחופשת הלידה. כל אמא שחוזרת למעגל העבודה מכניסה לקופת המדינה כסף רב, וכמה שרים מחליטים שזוהי טובת המדינה שאמהות טריות יחזרו לעבודה. קבוצות מיקוד מוזמנות מטעם משרד העבודה, ואמהות נשאלות מה השיקולים בעד ונגד חזרה לעבודה. מצד אחד, זה כיף להשאר עם הילדים ולראות אותם גדלים. מצד שני, יש תחושה של החמצה, של חוסר הגשמה עצמית. המשרד מחליט שאמצעי עידוד כספיים כמו הנחות מס לא ישנו הרבה, והולך על "קמפיין רגשי", בסגנון הזה:

קבוצת חברות יושבות מסביב לבית-קפה, צוחקות. 

אשה בחליפת עסקים: "…ואז הם הציעו לי לנהל את הקמפיין לבד, אתן קולטות?"

מבטים מתפעלים.

אשה בבגדים אופנתיים פונה לחברה בטרנינג: "ומה קורה איתך, דסי?"

דסי: "היום דניאל אכל מרק אפונה בפעם הראשונה!"

חיוכים נבוכים. מבטים חוזרים לאשה בחליפת העסקים. שיחה נמשכת. דסי מביטה בעצב בקפה שלה. 

קריין בעל קול בס: "לפני שהחיים הופכים להיות רק חיתולים, הגיע הזמן לחזור לעניינים! חוזרים לעבודה, בקרו באתר משרד הבלה בלה בלה."

עכשיו אולי אפשר להבין יותר מדוע מדובר בקמפיין מרושע. כן, יש סיבות לחזור לארץ, ויש סיבות לחזור לעבודה מוקדם יותר, אבל יש גם סיבות לא. האנשים האלה נמצאים בדילמה, והם חשפו חלק אחד משיחות הסלון שלהם, ועכשיו החלק הזה מוטח בפרצופם על-ידי מדינה שמתנהגת כמו אמא פולניה עם משאבים אדירים.

 

OMG אני לא דוקטור

"זה בנזין אמיתי?"

"בנזיף אמיתי. בנזיף."

(החמישייה הקאמרית)

בתור מישהו שאיננו אישה, איננו בהריון ואיננו משתמש בקיצורלולים משנות ה-90, אני לא חלק מקהל היעד הדמוגרפי של הספר "OMG, אני בהריון!". למזלו של המוח שלי, גם אין לי כוונה לקרוא את הספר, ואסתפק בכריכה, בניגוד להמלצתו של פתגם מפורסם.

על הכריכה מתנוסס שמה של ד"ר הגר שפר, N.D, שזה בערך כמו להגיד "נעים מאוד, אני עו"ד פלדמן, לא באמת עורך-דין". הקיצור מתייחס ל- Doctor of Naturopathic Medicine, והוא שווה ערך מבחינת הכבוד שהוא אמור לעורר בערך לקיצור OMG. משלב זה מתחיל משפך הכזבים:

1. מכיוון שמדובר בספר על הריון, התואר עשוי לבלבל אנשים ולגרום להם לחשוב שיש לגברת שפר הכשרה רפואית מוכרת, מה שאיננו נכון. אבל לפחות מדובר בדוקטורט, לא?

2. לא. דוקטור לנטורופתיה איננו "דוקטור לפילוסופיה", כלומר הדוקטורט שרוב האנשים והאוניברסיטאות מכירות בו, ולא ברור אם השימוש בתואר הזה בכלל לגיטימי בארץ. אבל לפחות התואר של גברת שפר מוכר על-ידי המוסדות בארצות-הברית שהוסמכו לתת תארי דוקטור לנטורופתיה, מה שזה לא אומר?

3. לא. התואר ניתן מטעם "אוניברסיטת ברנדין" (Bernadean), מוסד שראוי לזלזול רב אף יותר ממרכאות. המוסדות הרשמיים בארצות-הברית מעולם לא הכירו בתארים של טחנת הדיפלומות הזאת. אבל רגע אחד, האם לפחות המוסד הלא מוכר הזה מעניק את התואר הלא חשוב, דוקטור לנטורופתיה?

4. לא. לפחות לפי האתר שלהם, האוניברסיטה מציעה דוקטורטים בריפוי תנ"כי, מוזיקה קדושה, ותיאולוגיה.

יש להניח שגברת שפר לא המציאה לגמרי בכוחות עצמה את התואר, וכנראה שקיבלה אותו דרך מכללה כלשהי שמקבלת בעצמה "אישור" מטחנת ברנדין. שפר איננה היחידה, חיפוש באינטרנט מראה כי עוד אנשים מתהדרים בתואר "דוקטור" מטעם ברנדין, כגון "דוקטור" דורית לב (מטפלת באנרגיות השואה באמצעות קריסטלים), או "דוקטור" ערן אשחר (המופיע אף בדפי בריאות).

מעתה אמור, זה לא תואר דוקטור, זה תואר דוקטוש. כמו דוקטור, רק לוקח פחות זמן.