סיפורי ילדים איומים: משפט שלמה

מאת נביא שקר

(בפעם הקודמת)

(ושוב, סליחה מלורי אורטברג)

the-judgment-of-solomon-1519

הן היו שתיים בחדר, ואז ארבעה. הבנים נולדו באותו יום, כמו שהן התלצצו שיקרה.

״עכשיו תגלי מה שמו?״ שאלה האחרת. האם לא ענתה. רצתה לחכות עד הברית. בלב היא החליטה: דניאל.

האחרת לא חיכתה. גד, היא אמרה, גדי שלי, ונענעה את התינוק. שווווו, והוא נרדם.

דניאל רטן, וחרחר. קשה לו לינוק. האם טפחה על גבו שעות ארוכות בלילה הראשון, עד שנרדם קצת. ואז שוב צרחות, וחרחור. חושך בחוץ, אבל הילד ער.

״חשבתי שהם אמורים לישון הרבה בימים הראשונים,״ רטנה האחרת בבוקר למחרת, ״התינוק שלך מעיר את גדי.״

האם צחקה בעייפות, אבל האחרת לא חייכה. האם המשיכה לטפוח על גבו, לנענע, ללחוש, לשדל. היא עיוותה את פניה ועשתה קולות, כמו האישה הזקנה בשוק שהתינוקות אוהבים. דניאל המשיך לבכות. מדי פעם היה יונק, וגם אז היה עוצר להתייפח.

״שקט כבר!״ צעקה האחרת.

והאם גם היא עייפה, אבל עייפה מכדי לריב. עיניה נעצמות מעצמן, ופתאום נפתחות בבהלה, רגע לפני שהיא מפילה את דניאל.

בלילה השלישי האם מתעוררת. כמה זמן ישנה? איננה יודעת. חושך, ושקט.

שקט!

ליבה הולם. ידיה מגששות בתיפוף, טופחות על הקש, הרצפה. לבסוף צליל של עור על עור, התינוק זז קצת במחאה. האם נושפת חרש, מקרבת עצמה לתינוק, לא להזיז את הקטן.

בוקר. האחרת סוטרת על פניה.

״מה עשית?!״ היא צועקת.

האם מבולבלת, מנסה להתגונן אבל לא מרימה את ידיה כדי לא להפיל את התינוק. מרכינה ראשה אל הילד.

צעקות, וצרחות, ובכי. אבל לא של תינוק. בפינה, גוף זעיר וסגול.

וכעת, באולם המשפט. שומר אחד מחזיק את התינוק החי. שומר אחר את התינוק המת.

האם מביטה בשומר האחד. מבטו חמור סבר, אך הוא זע מעט קדימה ואחורה. התינוק ישן.

זהו המשפט האחרון שהמלך הולך לדון בו באותו יום. הוא זועף. האם גם כתינוק היה זועף כך? האם תוהה איך דניאל יראה כשיהיה גדול. כשנולד, האם ידעה מיד איך יראה כשיהיה זקן, שנים רבות לאחר שהיא עצמה תמות, אם ירצה האלוהים. אבל איך יראה כנער? כגבר?

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי.

הוא מעווה פניו.

״קחו לי חרב,״ הוא רוטן. והשומרים מהססים.

״קחו לי חרב!״ הוא צועק. ולבסוף חייל אחד ניגש ושולף את חרבו המכוערת.

״גזרו הילד לשנים ותנו חצי לכל אחת.״

והחייל ניגש לשומר המחזיק את התינוק החי, ולוקח אותו בגסות. והתינוק מתעורר, ובוכה. לא זעקת אימה, סתם בכי מפונק ורעב, אה, אה, אה.

והאם חושבת, דניאל לא בוכה כך. האחרת חנקה אותו בעת שהאם ישנה.

״לא!״ צועקת האחרת, ״תנו לה את התינוק החי ואל תהרגו אותו! בי אדוני המלך!״

והאם עונה לאט, כמו מתוך חלום. אולי היא עדיין חולמת. אולי היא תתעורר ודניאל יהיה שם לצידה.

״גם לי גם לך לא יהיה.״

והמלך מחייך בבוז. ״כעת אנו יודעים מי האם האמיתית! תנו את התינוק החי לאמו״.

המלך קם בלי להסתכל לכיוונן. פמלייתו מקיפה אותו, לוחצת את ידו, טופחת על גבו. המלך צוחק.

לאט לאט הם מתרחקים. הצחוק גווע. השומרים עוזבים. אפילו האחרת עוזבת ללא מילה. האם נשארת לבד באולם, ידיה מערסלות אוויר.

 

 

 

מודעות פרסומת