נביא שקר

הנבואה ניתנה לשוטים

חודש: יולי, 2015

עיתונות קטלנית

מסכן סטוארט ראסל, מחבר הספר ׳אינטיליגנציה מלאכותית – גישה מודרנית׳ (יחד עם פיטר נורוויג).

פתח רקע:

הגיליון האחרון של המגזין Science הוקדש לאינטיליגנציה מלאכותית, מעין תשובה לגיליון של Nature שהוקדש לנושא דומה. בגיליון הופיע ראיון קצר עם ראסל, בו הוא מתריע מהסכנות הקיימות מפיתוח אינטיליגנציית-על.

ראסל – יחד עם ניק בוסטרום, מארק טגמרק, אלון מאסק ואחרים – מתריע כבר כמה זמן מפני הסכנות של אינטיליגנציית-על. בנוסף לאבדון שצפוי לאנושות, הקבוצה גם מקוננת על השטחיות של התקשורת בכל מה שקשור לבעיה.

לפני כמה שבועות, ראסל אמר:

״זה לא משנה מה אומר. אני יכול לפרסם נייר ריק בתור הודעה לתקשורת, ועיתונאים עדיין ידביקו לזה כותרת מחרידה ותמונה של ה-terminator.״

ואני מבין אותו, אני לגמרי מבין אותו. אפילו אם אני חושב שזה מצחיק שמישהו שמנסה לנבא את העתיד עוד 50 שנה לא ממש מנבא את תגובת התקשורת. הנה כמה כתבות שהתפרסמו בנושא לאחרונה:

הטלגרף:

Screen Shot 2015-07-27 at 2.24.24 PM

דיילי מייל:

Screen Shot 2015-07-27 at 2.24.38 PM

פיננשייל טיימס:

Screen Shot 2015-07-27 at 2.24.50 PM


פורבס:

Screen Shot 2015-07-27 at 2.24.59 PM

 

ביזניס אינסידר:

Screen Shot 2015-07-27 at 2.25.10 PM

וושינגטון פוסט:
Screen Shot 2015-07-27 at 2.25.21 PM
גיזמודו:

Screen Shot 2015-07-27 at 2.25.29 PM

סגור רקע

=======

והנה הפתיח לראיון שהתפרסם עם ראסל ב-Science, לפני כמה ימים:

Screen Shot 2015-07-27 at 2.19.39 PM

מודעות פרסומת

מברז זוהר ועד עניבת בייקון: ניתוח מוצרים מיותרים

מישהו מכם רוצה מיטת אקווריום?

מיטה

מה לגבי מעיל-גשם-באטמן?

איכס

שני המוצרים טיפשיים, שני המוצרים לא פרקטיים. אבל אני מנחש שאתם מעדיפים את המיטה.

הניחוש הזה מבוסס על כמות האנשים ש׳שמרו׳ את המוצרים האלה באתר ״זו הסיבה שאני מרושש״, שמציג כל מיני חפצים מיותרים-אך-משעשעים.

מיטת האקווריום היא אחד המוצרים היותר פופולריים (לא מבחינת קנייה, סתם מבחינת…פופולריות), ומעיל-גשם-באטמן הוא אחד היותר לא-פופולריים. מוצרים פופולריים אחרים כוללים שק שינה לביש, מיני בליסטרה, או כרטיסי ביקור ספציפיים. מוצרים לא-פופולריים כוללים עניבת בייקון, שלט רחוק שהוא גם פותחן בקבוקים, וספר צביעה של ביל מארי.

תהיתי, האם אפשר לנבא מה נחשב מוצר טיפשי-אך-טוב, ומה נחשב מוצר טיפשי-אך-גרוע.

אז הורדתי בערך 1000 מוצרים מהאתר. כל מוצר כולל את השם, המחיר, הפופולריות, תמונה, ותיאור קצר.

בדיקות פשוטות

הנה התפלגות הפופולריות (כלומר, כמות הפעמים שאנשים ׳שמרו׳ מוצר):
saves

נראה כמו חוק חזקה כלשהו.

והנה התפלגות המחירים (בסולם לוגריתמי, כי יש מוצרים יקרים ממש):

prices

נראה גם בערך כמו חוק חזקה, אבל זה כי הכל נראה בערך כמו חוק חזקה.

יש קורלציה שלילית קטנה בין המחיר לפופולריות, אם כי אני לא חושב שזה באמת קשר לינארי:

correlation

ניבוי על-פי תמונה

המדד הכי טוב הוא כנראה לשים בן-אדם מול תמונה של המוצר ולראות האם הפה שלו מתעקל קצת למעלה או קצת למטה והצידה, ובאיזה מידה. זה יקח זמן, ואולי אפשר לחלץ הבדל ויזואלי באופן אוטומטי.

הנה תמונות של 50 מוצרים מאוד פופולריים:

best50

והנה תמונות של 50 מוצרים מאוד לא פופולריים:

worst50

אני שם לב שהדברים הפופולריים קצת כהים יותר, מה שמסתדר עם התחושה הלא-מגובה שאנשים מאוד אוהבים דברים שמשנים צבעים או זוהרים בחושך (המוצר הפופולרי ביותר, בהפרש ניכר, הוא מבנה עם מנורות שמתלבש על הברז ומשנה את הצבע של המים בהתאם לטמפרטורה שלהם).

אימנתי 2 מסווגים (classifiers), אחד מסוג ׳שכנים קרובים׳ ואחד מסוג 'יער אקראי׳. לכל אחד נתתי אוסף מוצרים שסומנו בתור ״גרוע״ או ״מוצלח״, וביקשתי מהם לנבא מוצרים חדשים. אני יכול לספק פרטים נוספים למתעניינים, אבל השורה התחתונה היא ששניהם גרועים באופן מפתיע, בקושי מעל ניחוש אקראי.  כנראה שטעיתי כשחשבתי שיש הבדל ברור בין התמונות.

יכול להיות שאלגוריתם מתוחכם יותר שעושה זיהוי חפצים ידע לחלץ משהו יותר טוב. אפשר למשל לקחת רשת נוירונים שכבר אומנה מראש על ספרייה רצינית של אובייקטים, ולקחת את האקטיבציה של השכבות הגבוהות בתור הקלט שמכניסים למסווג. אני לא אעשה את זה, כי זה מתחיל להרגיש פחות כמו פוסט ויותר כמו עבודה.

מה נשאר? טקסט

אימנתי מודל סיווג בייסיאני תמים, פעם על שם המוצר (לרוב 2-4 מילים) ופעם על הטקסט שמתאר את המוצר (בין 40-50 מילים בממוצע). בשני המקרים המודלים ניבאו ברמת דיוק של 60-ומשהו אחוזים. לא משהו מסעיר, אבל בהחלט יותר טוב מהסיווג שהתבסס על התמונה. נראה שיש אפילו יתרון קל למסווג שמבוסס על שם מוצר בלבד, אם כי לא הרצתי מספיק בדיקות כדי לבסס הבדל מובהק. אפילו אם אין הבדל מובהק, זה מעניין שאפשר להגיע לאותה רמת דיוק רק באמצעות שם המוצר.

הנה גרף שמסכם את ההצלחה (או הכישלון) של המסווגים השונים:

השוואה

מה שנחמד במסווגי הטקסט זה שאפשר לקבל אינדיקציה אילו מילים מנבאות מוצר טוב/גרוע.

הנה כמה מהמילים שמנבאות מוצר טוב: dark, glow, high, power, night, office, enjoy, cold

הנה כמה מהמילים שמנבאות מוצר גרוע: detailed, man, his, geeky, green, men, finally, hand, help, toys

נחמד לראות שהמילים ה׳טובות׳ מתאימות לאינטואיציה שהייתה לנו מרפרוף על המוצרים הטובים.

סיכום

יש עוד עולם שלם של דברים שאפשר לעשות עם המידע הזה, ואם הייתי ה-data scientist של חנות ״מתנות לגבר״, אולי הייתי עושה את חלקם. למשל, אפשר לבנות אלגוריתמים יותר מתוחכמים של זיהוי תמונה ולנסות להפעיל סיווג מתקדם. אפשר לנסות לשלב בין זיהוי מבוסס תמונה וזיהוי מבוסס טקסט. אפשר לנסות לנבא את הפופולריות כמשתנה רציף ולא רק כמשהו בינארי של ׳טוב׳ ו׳רע׳.

ואפשר אולי להשתמש במילים הטובות והרעות כדי להזות מוצרים חדשים ולנבא אם הם יצליחו. אקווריום ג׳די מתנפח? אקדח קפה זוהר בחושך? צוללת…קפה…מתנפחת?

תשקיעו בקמפיין שלכם

אני תוהה על התהליך מאחורי המהלך הזה של הארץ:

אירוניה

אני יכול לדמיין כמה תרחישים.

=======
תרחיש א׳
=======

(שעת לילה מאוחרת במערכת העיתון. קפה, ערימות נייר מקומטות ולפ-טופים על כל שולחן. רוב האנשים כבר הלכו).

פרסומאי: (עייף) …ואז רמי אומר ׳תשקיע גם בי קצת!׳ עוד פעם. אולי הוא פוזל לעבר מוח אחר שקורא עיתון, אולי המוח הוא של בחורה.

עורך: מה עם הבולבול?

(שתיקה)

פרסומאי: מה?

עורך: אני רוצה בולבול גדול.

עוזר פרסומאי: מי מאיתנו לא?

(מבט זועם מפרסומאי לעוזר פרסומאי. שתיקה מביכה)

עורך: בפרסומת. אני רוצה שיהיה בולבול גדול בפרסומת.

פרסומאי: ל…למה?

עורך: מי משלם לך? אני רוצה בולבול!

=======
תרחיש ב׳
=======

(שעת בוקר במשרד פרסום. נציג עיתון צעיר רוכן מעל נייר עמדה. פרסומאי עייף משרבט משהו)

(פרסומאי לא מסתכל על הנציג)

נציג עיתון: אז חשבנו משהו שפונה לקהל שלנו מין הסתם.

פרסומאי: (משרבט) אה-הה…

נציג עיתון: אבל מין הסתם גם משהו שפונה לקהל חדש.

פרסומאי: בטח, אה-הה, כן.

נציג עיתון: חשבנו משהו מצחיק, כי אנשים אוהבים דברים מצחיקים. שיהיה ויראלי כזה.

פרסומאי: ברור, בא-רור…ברור, מה שאמרת, ברור, כן, ברור.

נציג עיתון: אבל לא סתם מצחיק, משהו שגם יבהיר שאנחנו, אתה יודע, עיתון לאנשים חושבים.

פרסומאי: ברור! ברור.

נציג עיתון: ברור.

פרסומאי: ברור לגמרי (לא מרים עיניים), עוד משהו?

נציג עיתון: בעיקר אנחנו רוצים שזה משהו שיבדיל אותנו מהתחרות, משהו שיגיד ״אנחנו רוצים לגעת בנושאים החשובים, גם באקטואליה אבל גם בתהליכים ארוכי-הטווח״, משהו שלא מתפשר על העבודה העיתונאית הבסיסית, אבל גם יודע שזה עולם חדש וצריך להתאים את עצמנו לטכנולוגיה.

פרסומאי: כן, כן. אה-הה (ממשיך לשרבט).

treehorn

==============
תרחיש ג׳ (הכי סביר)
==============

(צהריים מאוחרים בבית קפה, נציגי עיתון ומשרד פרסום יושבים מסביב לשולחן. קפה ושתייה על השולחן, מישהו אחד עם לפ-טופ פתוח). 

נציג עיתון: בולבולים!

(כולם צוחקים, צ׳אפחה על גב נציג העיתון)

פרסומאי: בולבול גדול!

(כולם צוחקים, מישהו שבדיוק שתה משתנק)

נציג עיתון: לא, כי זה הפוך על הפוך כזה!

פרסומאי: ברור. בא-רור! הכי הפוך על הפוך!

(כולם צוחקים. נרגעים קצת). 

פרסומאי (מניד את הראש ונאנח בסיפוק): כל-כך אירוני ומודע לעצמו.

נציג עיתון: אולי…אולי הוא יבעט בו?

פרסומאי: מי?

נציג עיתון: רמי. הוא יבעט ב-

פרסומאי: יבעט בבולבול? (שואג) יבעט בבולבול!

(כולם צוחקים, מישהו מוחה דמעות בממחטה)

מלצר: סליחה, אתם רוצים עוד משהו לשתות?

פרסומאי: (דופק על השולחן) עוד בולבול!

(נציג עיתון נופל מהכסא מרוב צחוק. פרסומאי מרטיב את המכנסיים. שני אנשים נחנקים)

(סוף)

נביא שקר בטוויטר

מכיוון שהבוט נגד רני רהב התחיל להחליד, החלטנו למחוק לו את הזכרון ולהשתמש בו בשביל מחשבות שלא ממש מצדיקות פוסט שלם. אם אחד משני קוראי הבלוג בקטע של טוויטר, הנה אנחנו:

https://twitter.com/Tobi_BarHaran

סיפורי ילדים איומים: איתמר מטייל על קירות

(מחווה למלורי אורטברג)

בחדר של איתמר תלויות על הקירות 3 תמונות צבעוניות ויפות.

בתמונה הראשונה מצויירת רכבת ארוכה עם קטר ירוק, ומין החלונות מציצים פרצופים של אנשים ושל חיות.

בתמונה השנייה מצויירת ילדה מעיפה עפיפון גדול ואדום בשמיים.

אבא של איתמר ואיתמר אומרים תמיד שלילדה קוראים רוצקי פוצקי.

ככה אבא של איתמר החליט לקרוא לה.

בתמונה השלישית מצוייר יער. ביער גרים 2 אריות גדולים: אבא אריה, ואמא לביאה. אבל אין שם ילד אריה. אולי בגלל זה האריות נראים קצת עצובים.

בלילה, אחרי שאיתמר שותה את הקקאו שלו, ושומע סיפור, ומבקש לעשות עוד פיפי ומבקש אור קטן, ומבקש את הדובי ואת הקוף ואחרי שכבר מתחילים לכעוס עליו שהוא מעצבן ומציק ולא נותן מנוחה, איתמר משתתק ושוכב לו ככה.

והאריות שומעים שכועסים על איתמר שהוא מעצבן ומציק.

ואז, לאט לאט, ובלי להשמיע שום קול, איתמר מתחיל ללכת על הקיר.

אף אחד בעולם לא יודע שאיתמר יודע ללכת על קירות. רק הדובי והקוף יודעים.

והאריות.

איטוש

איתמר הולך לאט לאט על הקיר, עד שהוא מגיע אל התמונה של היער ומטפס מעל המסגרת ונכנס לתוך התמונה.

כשנכנסים לתוך תמונה, רואים ושומעים דברים שלא רואים ולא שומעים מבחוץ.
איתמר רואה שבין העצים יש נחל, ובנחל מתרחצים שני פילים קטנים. הוא רואה קופים קופצים בין ענפי העצים, הוא שומע ציפורים שרות, ועל סלע אחד איתמר רואה 3 פיות שלומדות לעשות קסמים.

איתמר אוהב להכנס לתוך התמונה הזאת. מחוץ לתמונה הזאת לא שומעים ציפורים שרות, ולא רואים קסמים.

והנה פעם אחת, כשאיתמר טייל לו קצת ביער שבתמונה, הוא שמע פתאום קול של בכי. הוא התחיל ללכת מהר, עד שהגיע לאמצע היער, ושם מתחת לעץ תמר, ראה את שני האריות הגדולים יושבים ובוכים.

״מה קרה לכם?״ שאל איתמר, והאריות הפסיקו לבכות והביטו בו.

זה היה מבט רעב.

״היי,״ אמר האריה, ״זה הילד מהמיטה שלמטה.״

״נכון,״ אמרה הלביאה אשתו של האריה, ״איך הגעת לכאן? אף פעם לא הגיע לכאן ילד.״

האריות ידעו איך הוא הגיע לשם. פעם כבר הגיע לשם ילד.

״טיפסתי,״ אמר איתמר, ״אני תמיד בא לבקר בתמונה הזאת, אבל אף פעם לא נפגשנו. אתם עצובים בגלל משהו?״

״כן,״ התחילה הלביאה לבכות שוב. ״הילד שלנו, הגור החמוד והמתוק שלנו, נעלם.״

״אנחנו מאוד דואגים לו ולא יודעים איפה הוא,״ אמר האבא אריה ובכה מאוד.

מדי פעם האריות הפסיקו לבכות, והסתכלו לראות אם איתמר עצוב גם.

״איך הוא נעלם?״ שאל איתמר, וגם הוא נהיה עצוב.

״לפני 3 ימים עברה כאן ביער רכבת,״ אמרה האמא, ״וברכבת ישבו הרבה אנשים וחיות והיא הייתה רכבת יפה וצבעונית, והילד שלנו התחיל לרוץ אחריה, ופתאום הוא קפץ עליה.״

maxresdefault

״והיא נסעה איתו,״ אמר אבא אריה וניגב את עיניו בממחטה ענקית, עם כתמים אדומים וכחולים. איתמר נזכרשגם לממחטה שלו היו פעם כתמים בצבע כזה, כשירד לו דם מהאף.

״ועכשיו אנחנו לא יודעים איפה הוא,״ אמרה אמא לביאה ונאנחה.

״רגע אחד,״ אמר איתמר, ״זאת הייתה רכבת ארוכה עם קטר ירוק?״

״בדיוק,״ אמר אבא אריה, קצת מהר מדי, ״מה, אתה ראית אותה?״

״כן,״ אמר איתמר, ״היא נמצאת בתמונה שעל הקיר ממול, אתם יכולים לראות אותה שם ליד מדף הספרים.״

שני האריות קמו מיד והביטו.

״נכון,״ צעק האריה, ״אני רואה אותו.״

״כן כן,״ צעקה אמא, ״הוא שם ברכבת בחלון.״

והם התחילו לנופף לגור שלהם בכפותיהם הגדולות. ״חזור אלינו!״ צעקו אבא ואמא אריה, ״בוא הביתה!״

האריה הקטן שברכבת שמע אותם והתחיל לנופף להם בידיו ולצעוק משהו. היה קשה לשמוע אותו. זה נשמע שהגור אומר שמישהו צריך לחזור הביתה. שמשהו רעב. גם האריה הקטן נראה עצוב. איתמר חשב שזה בטח בגלל שהוא לא ידע איך לצאת מהרכבת הנוסעת במהירות.
״אולי תלכו לקחת אותו,״ הציע להם איתמר, אבל האריות הסבירו לו שהם אינם יכולים לצאת מין המסגרת של התמונה. רק מי שקטן מאוד מאוד כמו גור או כמו ילד, יכול להכנס ולצאת מהמסגרת.

איתמר חשב וחשב, ופתאום הוא קפץ ואמר: ״יש לי רעיון. חכו פה, אני אחזור לכם את הגור שלכם.״

והאריות חשפו שיניים. איתמר חשב שככה אריות בטח מחייכים.

ואיתמר יצא מתוך תמונת היער, ורץ על הקיר, וטיפס על המסגרת של התמונה השניה, וניגש אל הילדה שמעיפה עפיפון.

״שלום לך, קוראים לי איתמר, ואני רוצה שתעזרי לי.״

״אה, זה אתה, הילד מהמיטה שלמטה,״ אמרה הילדה. ״אני כועסת עליך,״ אמרה.

״סליחה,״ אמר איתמר, ״זה בגלל שאני ואבא שלי קוראים לך רוצקי פוצקי ובעצם קוראים לך שולמית?״

״לא,״ אמרה הילדה, ״זה בגלל שפעם אני הייתי הילדה מהמיטה שלמטה.״

״קח את העפיפון היפה שלי,״ דרשה הילדה.

״בשביל מה אני צריך את העפיפון היפה שלך?״ שאל איתמר.

״תיכף תראה,״ אמרה הילדה, שהרגישה יותר שולמית ופחות רוצקי פוצקי מרגע לרגע.

שולמית נתנה לו את החוט הארוך ואיתמר התחיל להעיף את העפיפון גבוה גבוה, עד שהוא נתקל במסגרת של התמונה. ושם הוא נשאר. איתמר ניסה לעזוב את החוט הארוך, אך הוא נדבק לו ליד.

כל הצעצועים שבחדר וכל הפרצופים שבתמונות הביטו בעפיפון, וביד של איתמר.

״תעזרו לי,״ ביקש איתמר מין הצעצועים שלו.

והחדר היה שקט.

״תעזרו לי,״ ביקשה שולמית מין הצעצועים שלה.

והצעצועים עשו כולם פו חזק, ושולמית עפה, עפה מין המסגרת, וטיפסה על הקיר אל המיטה. היא חרצה לשון לאריות, ונשכבה מתחת לשמיכה.

״קחי את העפיפון בחזרה,״ איתמר רצה לבכות, אבל השפתיים שלו הפסיקו לזוז, וקפאו בחיוך. איתמר לא רצה לחייך.

״אתה נחמד,״ אמרה שולמית, ״אני אקרא לך איטוש-פיטוש.״

איתמר היה עייף מאוד, אבל הוא לא יכל לשכב. הוא רצה לעצום עיניים, אבל הן נשארו פקוחות, והוא ראה שאבא שלו ואמא שלו משכיבים לישון את שולמית שלהם, ושלושתם נראו מאוד שמחים.

איטוש2

אמיר אורן? יותר כמו אמיר אור-אין

אמיר אורן, הפרשן לענייני משחקי מילים של ׳הארץ׳, כתב את הדברים הבאים על ההסכם בין איראן למעצמות:

״בדיוק ארבע שנים אחר כך, בעיית החוץ של נתניהו חמורה הרבה יותר מאותה בעיית פנים. הקו המדיני שהוביל, בנושא החשוב ביותר שהגדיר לעצמו ולעמו, התרסק. הוא נוויל צ'מברליין של פרשת איראן…ובמקום האוהלים ההם, הוא ניצב בפני אוהל הדוד אטום

===

תהייה: האם אורן שלף את ״אוהל הדוד אטום״ מהשרוול? האם בלחץ מטורף של דד-ליין נפלט לו הדבר מהמקלדת ולא היה זמן לתקן, או שמא הוא טפח לעצמו על השכם ולחש ״עוד וויץ׳ מתחת לחגורה, גאון שלי״? האם הוא תכנן את הדבר מראש, מאז החלו המגעים עם איראן, במשך שבועות של יגיעה ומאמץ? האם היו עוד משחקי מילים שעלו ונפסלו, כי ״אוהל הדוד אטום״ היה בבירור כל-כך מבריק?

תהיתי, והחלטתי להגיש לאורן עוד כמה אפשרויות, למקרה שהוא צריך טור לסוף-שבוע. שני קוראי הבלוג מוזמנים לבדוק אם חבריהם יכולים לנחש מה החיקוי העלוב, ומה המקור העלוב:

– ״נתניהו מוצא עצמו במבוכה בבוקר שכזה. ֿגם כי הוא חושב שההסכם גרוע, אבל גם כי אין לו כעת אפשרות להשפיע. אם ההסכם כבר סגור, בשביל מה לנאום, בשביל מה לסוע לארצות הברית, בשביל מה להכות בתופי האטום-טום?״

– ״היו כאלה שעוד חשבו שנתניהו יכול להשפיע על ההסכם. עבורם, הבוקר הזה הוא סוף ימי אטום.״

– ״ג׳ון קרי עשה מאמצים כבירים מאחורי הקלעים, בניסיון לסגור הסכם שישים קץ למשחקי החתול והעכבר בין הפקחים לאיראן. במקום משחקי תום וג׳רי, משחקי אטום וקרי.״

– ״היום נפל דבר. נתניהו יכול לנאום ולנאום ולנאום, אבל בסופו של דבר יש הסכם. יפתח האטום את פיו ויאמר…״

– ״בירושלים וודאי יזדרזו להאשים את המעצמות וארצות-הברית בראשן בכניעה. מראש לא היה להן כוח למשא-ומתן קשוח, מזרח-תיכוני מול איראן. כשהן אמרו שכל האופציות על השולחן הן לא דיברו בתום לב. הן דיברו באטום לב.״

– ״בספרות האמריקאית ידועים תעלוליו של תום סויר, ששכנע את חבריו לצבוע גדר כי זה מהנה, לכאורה. עד לאיפה יגיעו תעלוליו של אטום סויר שלנו, בנימין נתניהו, שניסה לשכנע את המעצמות לרדת מהעסקה שהגיעו אליה במאמץ רב. כמו טום קרוז ב׳טופ גאן׳, נתניהו הוא אטום קרוז ב׳אטום-גאן׳, הולך על כל הקופה לבד ובאטימות, או שמא אטום-ות, כמו מכונה אטום-מטית ומטומטמת, או שמא מט-אטום-ת…״

 

גסויות לאורך השנים

במונולוג מ-1972, ג׳ורג׳ קרלין מנה 7 מילים שאסור להגיד בטלוויזיה. גם כיום אי אפשר להגיד את רובן בלי צנזורה כלשהי.

אני לא רוצה להכנס כל-כך לנושא צנזורה. אני רוצה להכנס לנושא גרפים.

לגוגל יש כלי שנקרא ngram viewer, שמאפשר לראות את השימוש היחסי במילה או צירוף מילים בספרים מאז 1800 עד שנות ה-2000. מה ngram מראה לגבי השימוש במילים האסורות?

נתחיל במשהו קל:ohmy

מעניין. נראה שיש עלייה ברורה בשימוש בגסויות האלה, עלייה שמתחילה בשנות ה-60, ואולי אסימפטוטה סביב שנות ה-2000.

לא כדאי להחפז למסקנות מ-2 מילים. נבדוק עוד כמה:Screen Shot 2015-07-12 at 10.25.40 PM

2 זה לא משהו, אבל 6 זה כבר עבודת מאסטר בסוציולוגיה.

כמובן, יכול להיות שיש עלייה בכל מיני מילים בשנות ה-60 בלי קשר לגסויות. אם כן, זה יחסל את כל הפסבדו-תיאוריה שנבנתה עד עכשיו.

אז נבדוק סתם מילים שעלו לי לראש:

מכנסי הרשע

המגמה לא ממש דומה. הידד.

יש גם מקרה שתלוי בשימוש באות הראשונה:

Screen Shot 2015-07-12 at 10.26.39 PM

======

יש לא מעט שאלות שעולות בעקבות הגרפים האלה, שאלות כמו ״למה?״ ו…

בעיקר למה.

אפשר לטעון שזה קשור בתנועות שונות בספרות, מוזיקה, ותרבות כללית סביב שנות ה-60, אבל זה כבר נשמע כמו עבודת דוקטורט בסוציולוגיה.

יש בכל זאת שאלה אחרת: איזה ספר לעזאזל הזכיר מילים כמו cocksucker לפני שנות ה-50?

מסתבר שבעיקר תמלילים של בתי-משפט בארצות-הברית:

תמלילויה

יש גם הרבה שגיאות בסריקה האוטומטית. עד המאה ה-20 האותיות f ו-s נכתבו באופן דומה, מה שהופך פסקאות תמימות על גידול כבשים למשהו כזה:

Screen Shot 2015-07-12 at 11.56.27 PM

=====

אבל יש גם ספר שלם שפורסם ב-1935, שמוקדש לגרפיטי גס שנכתב על קירות שירותים בארצות הברית. תודה לך, אלן ריד. אני מציע לאחד מקוראי הבלוג (או אפילו שניהם) לנסות לחפש מילים שונות בתוך הספר:

iowa wisdom

אני מאוד מעריך את שימור ההיסטוריה שנעשה כאן. הדבר מזכיר את הגרפיטי בלטינית שהתגלה בפומפיי, ואת ניסיונות הרשויות להסתיר את התכנים הגסים למדי שהתגלו באתר הארכיאולוגי באופן כללי.

מהי פתיחת הנאום של קיקרו:

״עד מתי, הו קטילינה, עוד תתעלל בסבלנות שלנו?״

לעומת:

״אמפליקטוס, אני יודע שאיקרוס מזיין אותך בתחת.״

(כתובת שנחרטה מתחת לציור של אדם עם אף גדול)