וודקה בתיבת נח

מאת נביא שקר

לשכנים שלי יש חתול, וודקה שמו. וודקה אינו חתול טיפוסי, שאוהב להיות בבית. וודקה הוא קצת כמו כלב, רץ לברך כל שכן שמגיע, מתאווה לקצת ליטופים. וודקה אוהב להסתובב בחוץ, לחדור לגינה של הכלב הנבחן השכן ולהימרח על רהיטי הגינה. השכנים מספרים שהוא מתעורר באמצע הלילה ומיילל בלי סוף, מבקש לצאת. וזו הסיבה שהם עוד נותנים לו לצאת, למרות שוודקה נדרס לפחות שלוש פעמים וחזר הביתה אין ספור פעמים עם שריטות ונשיכות מכלבים וחתולים בשכונה. וודקה פשוט לא מוכן לחיות בכלוב.

אלא אם כן מזג האוויר סוער, כמו בימים האחרונים. אז וודקה דווקא מאוד מבסוט להיות בבית, מכורבל על הספה בתוך שמיכה.

לעשר דקות בערך. ואז הוא שוכח שבחוץ קר ורטוב ורוצה לצאת החוצה. אבל אז בחוץ הוא מגלה שקר ורטוב ומבקש להיכנס חזרה. ואחרי שבע דקות הוא משתוקק שוב לצאת החוצה, באמונה שלמה שחם ונעים בחוץ. וחוזר חלילה. אתמול עברתי ליד דירת השכנים וראיתי את וודקה יושב על כיסא ומסתכל דרך החלון על העולם הרטוב בחוץ במבט כועס ומשתוקק. תהיתי אם וודקה מבין שברגע שהוא ייצא החוצה הוא ירצה לחזור חזרה.

מערכת היחסים המורכבת של וודקה עם מזג האוויר הסוער גרמה לי לחשוב על תיבת נח. שלא תבינו לא נכון, השכנים שלי מאוד אוהבים את הוודקה שלהם. אבל וודקה הוא כאב ראש רציני – קם באמצע הלילה, מילל ורוצה לצאת. איך שהוא יוצא, רוצה לחזור. איך שהוא נכנס, רוצה לצאת. במזג אוויר סוער, וודקה הוא לא פחות מדג זהב שיכול לה לקפוץ לך על הראש כשאתה ישן ובעדינות להזכיר לך שהוא רוצה לצאת. גם בתור שכן שאוהב מאוד לשבת במרפסת בקיץ ולתת לוודקה להתכרבל עלי, למדתי טוב מאוד לצאת בזהירות מהבית מפני שוודקה מומחה בהתגנבות לדירות שכנים, במיוחד כשסגרו אותו בחוץ וקר לו.

פתאום הבנתי את השיר המנדנד הזה, ולרגע קט יהורם טהר-לב נראה כמשורר חתרני.  נח לקח על עצמו חתיכת פרוייקט כשסגר את עצמו עם מגוון גדול של בעלי חיים. לא רק בגלל הלוגיסטיקה המטורפת שכרוכה בהעברה וטיפול בכל כך הרבה בעלי חיים, ולא בגלל שבעלי החיים צפויים בהכרח להימאס האחד על השני. אלא בגלל שאי אפשר להסביר לחיות את התוכנית. 'אוקי, חבר'ה – אנחנו נכנסים פה לתיבה לכמה ימים, ואז יוצאים החוצה והכל יהיה דבש. זה ממש הכרחי, אתם מבינים, כי אלוהים הולך להטביע את העולם בינתיים'. דמיינו את נח עומד ומסתכל לפיל שרוצה לצאת החוצה ואומר לו, 'שמע חבר – אתה צריך להתאפק עוד איזה כמה שעות'. זו שיחה שכל מי שיש לו ילדים מכיר מאוד מקרוב אבל לפחות במקרה של ילדים, כך אפשר לקוות, עם הזמן הם לומדים.

מה אני אגיד לכם, לא נשמע לי כמו סיפור ריאליסטי. 

מודעות פרסומת