נביא שקר

הנבואה ניתנה לשוטים

חודש: דצמבר, 2013

משא ומתן מוביל לאלימות – סיפור פשוט?

הנה סיפור:

סיפור פשוט

 

הסיפור הזה הולך כך: ״פעם היה שקט. ואז, יום אחד, היה משא ומתן. ואז היו פיגועים! הסוף.״

זה הסיפור שאפשר לקרוא למשל אצל ארי שביט (״השקט המוחלט שאיפיין את יהודה ושומרון בשנים האחרונות ואת גבול עזה בשנה האחרונה מתחלף באי שקט מסוים״), וגם כאן, וגם כאן. כנראה ששחרור נתוני השב׳כ לחודש נובמבר בא עם תדרוך מסויים, סיפור מסויים.

יכול מאוד להיות שחידוש המשא-ומתן מלווה בעלייה באלימות, אבל האם זה כל הסיפור? חפרתי קצת בנתוני השב׳כ, והנה כמה מחשבות:

1. כמעט כל ה׳פיגועים׳ הם זריקת בקבוקי תבערה – בערך 90% מהפיגועים בחודש ממוצע. אל תבינו אותי לא נכון, לא הייתי רוצה שיזרקו עלי בקבוק תבערה, אבל למי שזוכר את הפיגועים של תחילת שנות ה-2000, ההגדרה של בקבוק תבערה כ״פיגוע״ נראית קצת בומבסטית. אם היו 100 בקבוקי תבערה בחודש אחד, וחודש לאחר מכן 90 בקבוקי תבערה אבל גם מכונית תופת, זה ייחשב ׳פחות פיגועים׳ לפי נתוני השב׳כ. זה קצת מוזר.

אם למשל מסתכלים על גרף הפיגועים בגדה ללא בקבוקי תבערה הוא נראה כך:

ללא בקת׳בים

 

זה כבר קצת יותר קשה להסבר. ״פעם היה משא ומתן, וזה עצבן אנשים, אבל הם נרגעו קצת, אבל אז הם כעסו שוב פעם״?

אפשר גם לא לבטל לגמרי את בקבוקי התבערה. אולי ניתן להמציא מדד שייתן להם משקל כלשהו ביחס לשאר הפיגועים, נגיד כל 10 בקבוקי תבערה הם שווי-ערך לירי ממנשק-קל, או כל 30 בקבוקי תבערה הם שווי-ערך לדקירה. אם מישהו מהשב׳כ קורא את זה, בוא נדבר?

2. ובכל זאת, אפשר לחשוב על בקבוקי התבערה כמדד לאלימות כללית. והם כן נמצאים בקורלציה עם שאר סוגי הפיגועים (קורלציה של בערך 0.7 אם מסתכלים על נתונים בשלוש השנים האחרונות). אז נעזוב את עניין המשקל ונתרכז בשאלת חלון הזמן. האם באמת היה שקט מוחלט בגדה בשנים האחרונות עד למשא ומתן, כדברי שביט?

הנה עוד סיפור:

הסיפור שלא נגמר

 

הקצה הימני של הגרף הוא כמובן מה שראינו מקודם. בסך הכל התווסף מידע מהשנתיים וחצי שקדמו לכך.

קשה להגיד שהיה ״שקט מוחלט בגדה״ לפני המשא ומתן. סיפור אחר שאפשר לספר על הגרף המשופר הזה הוא ״הייתה רמה אחת של אלימות בגדה, ואז הגיע מבצע עמוד ענן ועברנו לרמה אחרת של אלימות. המשא ומתן הוריד את זה זמנית, ואולי זה בכלל לא קשור״.

אפשר לספר גם הרבה סיפורים אחרים.

3. האם ניתן לבדוק את שני הסיפורים הפשטניים שתיארנו? הבה נבנה מודל, תחת ההנחות הבאות:

[מי שלא רוצה להתעמק במודל יכול לקפוץ לסעיף 4 ולקרוא את המסקנה]

א. כמות הפיגועים בגדה בכל חודש מתפלגת באופן גאוסייני סביב ערך כלשהו עם שונות כלשהי. לפעמים יש 50 פיגועים, לפעמים 60, וכו׳.

ב. מתישהו בשנים האחרונות התרחש אירוע כלשהו ששינה את מדד האלימות בגדה. נקרא לזה ״נקודת המעבר״. לפני נקודת המעבר הפיגועים נלקחו מהתפלגות גאוסיינית סביב ערך x, ואחרי נקודת המעבר הם נלקחו מהתפלגות גאוסיינית סביב ערך y.

ג. אנחנו לא מתחייבים מראש מהם x ו-y או מתי התרחשה נקודת המעבר.

תחת ההנחות האלה אפשר לבנות את המודל הבא, המתאר את כמות הפיגועים בכל חודש נתון בתור גאוסיין עם מרכז כלשהו ושונות כלשהי שנקבעים לפי נקודת המעבר:

מודל

נקודת המעבר נלקחת מתוך התפלגות אחידה על כל החודשים שאנחנו בודקים (זה רק אומר שאנחנו לא מתחייבים מראש מתי היא התרחשה). מרכזי הגאוסיין של הפיגועים נלקחים מתוך התפלגות נורמלית עם ערך סביב 100 ושונות די גבוהה, מה שאומר שאנחנו לא מתחייבים יותר מדי מראש מה מרכז התפלגות הפיגועים. השונות של הפיגועים נלקחים מהתפלגות אחידה בין 0 ל-100, שוב כדי לבטא את העובדה שאנחנו לא מתחייבים מראש מה השונות.

עכשיו אפשר להריץ סימולציות mcmc תחת ההתנייה שהמידע שלנו הוא כמות הפיגועים שאנחנו אכן רואים.

4. המסקנה לא מפתיעה. בהנחה שהייתה נקודת מעבר, היא התרחשה כמעט בוודאות בנובמבר 2012, לא ביולי 2013. לפני זה מרכז הגאוסיין של הפיגועים היה סביב בערך 50 בחודש, ואחרי זה הוא נהפך להיות סביב בערך 100 בחודש.

כמובן שהמודל הזה מניח שאכן הייתה נקודת מעבר, והייתה אחת בלבד. אפשר לבדוק מודלים שמניחים יותר נקודות מעבר (מודל עם 2 נקודות מעבר, למשל, עדיין לא מזהה את ה׳משא ומתן׳ בתור נקודה קריטית) או מודל שהוא אגנוסטי בקשר לשאלה אם הייתה נקודת מעבר או לא. אני לא חושב שזה ילמד אותנו יותר ממה שאפשר לראות בעיניים גם כך.

5. צריך להבהיר, אני לא חושב שהסיפור הפשטני ״הייתה רמה אחת של פיגועים ואחרי עמוד ענן עברנו לרמה אחרת״ הוא נכון, הוא רק נראה יותר נכון מאשר הסיפור הפשטני האחר.

מודעות פרסומת

ביקור המבקרים, ומחשבות על כוכבים

חלק א׳

״עכבר העיר״ היה מפרסם פעם את ׳טבלת המבקרים׳ – סיכום של הסרטים שמציגים ומה הכוכבים שכל מבקר נתן להם, כולל ממוצע. מעין חוכמת המונים, עם המון קטן למדי. 

מאז הטבלה נדדה ל״סינמסקופ״, הבלוג של יאיר רוה.  הממוצע בטור האחרון של הטבלה הוא רעיון נחמד: בהנחה שיש לסרט ערך אובייקטיבי והמבקרים הם פונקציה רועשת סביב הערך הזה, אז ממוצע המבקרים יתן תחושה טובה יותר של הערך האמיתי של הסרט.

אבל מה לגבי המבקרים עצמם? מה הציון הממוצע שנותן כל אחד מהם? האם אחד המבקרים נותן תמיד ציונים גבוהים, ולכן כדאי ׳להנמיך׳ את הכוכבים שהוא נותן? 

הבה נבדוק. לקחתי את הכוכבים שכל מבקר נתן לכל סרט מאז ש״סינמסקופ״ התחיל לפרסם את הטבלה, ושירטטתי את ההתפלגות שלהם:

התפלגות מבקרים

בציר ה-איקס אנחנו רואים את הכוכבים, בציר ה-וואי את כמות הפעמים שהמבקר נתן את הציון הזה (חלקי מספר הכוכבים בסך הכל). אפשר לחשוב על כל עמודה כאן בתור ״הסיכוי שהמבקר יתן את מספר הכוכבים האלה״. כל תת-גרף מסתמך על כמה עשרות סרטים.

מסתבר שהמבקרים הומוגניים למדי, במובן שכולם נותנים בממוצע ציון של (בערך) 3 כוכבים, עם בערך אותה שונות. אין מבקר שהוא באופן ברור ׳נחמד׳ או ׳מרושע׳ יותר מהשאר, וגם אין כאלה שבאופן ברור הם בי-מודליים (כלומר או שהם שונאים סרט או שהם אוהבים אותו. אולי רוה ושמיר, קצת). 

מה עוד אפשר לעשות עם הנתונים? אפשר למשל לחשב ״קירבה״ בין המבקרים. עבור כל זוג מבקרים ניקח את ההפרש בין הציונים שמבקר א׳ נתן לסרטים, והציונים שמבקר ב׳ נתן לסרטים. כך למשל אם מבקר א׳ נתן את הציון 5 לכל הסרטים ומבקר ב׳ נתן לכולם את הציון 1, המבקרים יהיו רחוקים. לעומת זאת אם שניהם נתנו לכל הסרטים את אותם ציונים, הם יהיו מאוד קרובים (זהים אפילו). 

הרכבתי כך טבלה שמתארת את המרחקים בין כל המבקרים. ככל שהריבוע כחול יותר כך המבקרים קרובים יותר. ככל שהריבוע אדום יותר, כך הם רחוקים יותר. וכמובן, מכיוון שלאדם בעל קוד לאישכול היררכי כל העולם נראה כמו משהו שמאשכלים אותו היררכית, שירטטתי גם עץ שמחלק את המבקרים לאשכולים שונים, כמו שעשיתי כאן לחברי כנסת ומפלגות:

movieCriticDendrogram

ניתן לראות למשל שארז דבורה ושמוליק דובדבני, שני המבקרים של ״ווינט״, מאוד קרובים. עד כדי כך שאפשר אולי לפטר אחד מהם וזהו. באותו תת-אשכול ניתן למצוא גם את נטע אלכסנדר מ״הארץ״. אבנר רחוק מרוב המבקרים האחרים, ודורון פישלר וישי קיצ׳ליס  די דומים. אפשר לראות כאן עוד כמה דברים אבל אני אתן לאנשים להסיק מסקנות לבד. מעבר לכך אינני מבין במיוחד במבקרי קולנוע, כך שאין לי מושג אם הטבלה/עץ מחדשים כאן משהו. 

חלק ב׳

אני לא מחדש הרבה כשאני אומר ששיטת הכוכבים היא בעייתית, לא רק לגבי סרטים. אנשים בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובכלכלה חוקרים למשל מה אנשים מתכוונים בדיוק כשהם נותנים למשהו ׳4.5 כוכבים׳, ואיך יתכן שדוכן פלאפל יקבל 5 כוכבים אבל מסעדת מישלן תקבל 4.5, למרות שכולם יסכימו שהמסעדה טובה מדוכן הפלאפל.

חלק מהעניין הוא שאנשים באופן כללי משווים דברים לאיזשהו ממוצע או אידיאל. דוכן הפלאפל הזה הוא מצויין, יחסית לדוכני פלאפל. המחקרים של כהנמן וטברסקי ואחרים מראים שקשה לנו בעצם למדוד משהו ״בפני עצמו״, וגם אם נותנים לנו להעריך דבר יחיד (״כמה היית משלם על סט הסכו׳ם הזה?״) אנחנו נוטים להשוות אותו לאיזשהו אידיאל בראשנו (״איך נראה סט סכו׳ם ממוצע?״). 

מעבר לכך, הכוכבים משטיחים משהו רב-מימדי למימד אחד. הסרט הזה הוא טוב מהבחינת המשחק, אבל רע מבחינת העלילה – זה עניין דו-מימדי, אבל מבקשים מאיתנו להשטיח אותו למימד אחד. כמה שווה משחק לעומת עלילה, מי יודע?

צרה נוספת הקשורה לכך נובעת מציפייה. ציפיתי שהסרט יהיה גרוע, אבל מסתבר שהוא היה יותר טוב מהציפיות שלי, לכן אני אתן לו ציון טוב יותר מאשר הציון שהייתי נותן לו סתם כך. אפשר לנסות לתפוס את העניין הזה באמצעות מודל מאוד פשטני המבוסס על td-learning. נניח שהציון שאני אתן לסרט הוא כמה נהנתי מהסרט, פלוס כמה נהנתי ממנו יחסית לציפיות שלי:

(stars = enjoyment + alpha*(enjoyment – expectation

כאשר alpha זה פרמטר למידה, קטן מ-1. נניח שהוא חצי, סתם לצורך העניין.

כיצד זה עובד? נניח שציפיתי שיהיה סרט בינוני (3), ומסתבר שהוא באמת סרט בינוני (3), אז אני אתן לו ציון של 3 ועוד חצי כפול (3-3). כלומר, 3 ועוד אפס. כלומר 3.

פשוט. אבל הבה נניח שחשבתי שזה יהיה סרט טוב (4), ומסתבר שהוא סרט בינוני, אז אני אתן לו ציון של 3 ועוד חצי כפול (3-4), כלומר 2.5. הציפייה הגבוהה שלי גרמה לי לתת לו ציון יותר נמוך ממה שהייתי נותן לו אחרת. 

וגם להפך. נניח שחשבתי שזה יהיה חרא של סרט (1), אבל מסתבר שהוא בינוני (3). הסרט כל-כך עלה על הציפיות שלי שאני אתן לו ציון של 4 לפי המודל הזה.

ונניח שאני אלך לחבר שלי ואגיד לו ״תשמע, זה דווקא אחלה סרט! הייתי נותן לו 4!״, אז חבר שלי הולך עם ציפיות של 4 כוכבים לסרט, וכמובן מתאכזב, ומרגיש שהוא בעצם 2.5. 

המסקנה הזהירה היא שצריך להגיד לחברים מה חשבתם על הסרט,  וגם עם איזה ציפיות באתם. ״אני חשבתי שזה סרט 4, אבל אל תשכח שהיו לי ציפיות של 1״. בהתחשב בזה, החבר שלכם יבין כעת שמדובר בסרט של 3, ויבוא עם ציפיות בהתאם. הוא לא יהנה כמו שאתם נהנתם, אבל הוא גם לא יתאכזב. 

אתם יכולים גם כמובן לשקר לחברים שלכם (להנמיך ציפיות) ואז הם יהנו יותר. הבעיה היא שאחרי כמה זמן הם עלולים ללמוד שאתם פשוט מנמיכי ציפיות וכשאתם אומרים ״סרט בסדר״ אתם מתכוונים ״יופי של סרט״ ואז הם יעלו ציפיות…ויתאכזבו. אני לא ממש רואה מוצא מזה. 

הטוב, הרע והמשועמם – מילות רגש בטוויטר

מה החלוקה הגיאוגרפית של מילים חיוביות לעומת שליליות? מה לגבי שעה ביום? האם אפשר למדוד את זה?

בפוסט הקודם ראינו שאפשר להשתמש בטוויטר כדי לעקוב אחרי אנשי תקשורת ולחלץ שעות פעילות, מקומות אהובים, חתכי איכונים וכתובות מגורים.

הפעם נעבור למילים, במקום אנשים ספציפיים. לקחתי רשימה של מילים שליליות (רע, באסה, חרא, דיכאון, גרוע, עצוב, עצובה, אוף, משעמם) ומילים חיוביות (כיף, יופי, נהדר, שמח, שמחה, מצויין, אחלה, מאושר, מאושרת, שמחה), ובדקתי היכן נמצאים האנשים שמאזכרים את המילים הללו בטוויטר ומתי ביום המילים מופיעות.

אזהרה כללית: הניתוחים הבאים מסתמכים על מילים ספציפיות בשבוע האחרון בטוויטר (כמה עשרות אלפי הודעות), והנתונים הגיאוגרפיים מסתמכים רק על האנשים שאפשרו הפעלה של מעקב gps (כמה אלפי הודעות). הניסיון להקיש מכך למצב-הרוח הכללי בישראל בעייתי באופן ברור.

ובכל זאת.

נתחיל משעות ביום. לקחתי את נפח הפעילות של הציוצים ה׳שמחים׳ והחסרתי ממנו את נפח הפעילות של הציוצים ה׳עצובים׳. הנה התוצאה:

זמן עצב

נראה שאנשים בעיקר עצובים בשעות אחר-הצהריים, ובעיקר שמחים בשעות הערב. מאוחר יותר הם צונחים חזרה לדיכאון. זה מתאים לא רע לממצאים ממחקר קצת יותר רציני בארצות-הברית.

למתעניינים בסטטיסטיקה, השטח הכחול מתאר רווח בר-סמך של 90%, שהושג על-ידי שיטת bootstrap פשוטה. למי שלא מתעניין בסטטיסטיקה, השטח הכחול נותן לנו תחושה עד כמה אפשר לסמוך על התוצאה ועד כמה היא מובהקת.

נעבור לחלוקה גיאוגרפית. הנה מפת העצב:

tweetsbad

והנה מפת השמחה:

tweetsgood

מי שקרא את הפוסט הקודם (שלום לשניכם) אולי זוכר שנכתב שם בזהירות שאם משווים את המילה ׳משעמם׳ למילה ׳כיף׳, נראה שיותר כיף מחוץ לאיזור המרכז. אני לא רואה טרנד דומה בענייני שמחה ועצב. נראה שבאילת ובדימונה קצת מבאס, אבל מה עוד חדש.

הלאה. מדוע אנשים שמחים או עצובים, מעבר לשעה ביום? מה לגבי מושא הרגש עצמו? אפשר להסתכל על תוכן ההודעות ולראות אילו מילים מופיעות באסוציאציה חזקה למילים שמחות או עצובות. אחרי שמורידים מילים טריוויאליות כמו ״אני, אתה, יותר״, אפשר לראות שמילים שמחות מגיעות יחד עם:

אמא, מכבי, יום-הולדת, לישון, שישי, ספר, לילה, בוקר, הפועל, מצפה, מאוכזב

אני לא בטוח מה מאוכזב עושה שם, אבל זה מה יש.

מילים עצובות מגיעות יחד עם:

מבחן, ספר, פסיכולוג, רוח, לבד, קר, המטופל, בן-אדם, ילד, בנים, בנות

אולי באחת הפעמים הבאות אני אבדוק את השינוי הגיאוגרפי ככל שמוסיפים יותר ח׳ לביטוי ״חח״.

טוויטר מעבר לתוכן – הפיזור הגיאוגרפי של עיתונאים ומילים

לפני לא הרבה זמן יצרתי טוויטר-בוט בפעם הראשונה, וזה נתן לי מעט כוח לעשות דברים שלא יכולתי לעשות אחרת. עם כוח מועט, באה אחריות מועטה.

תהיתי מה אפשר לעשות עם מידע מטוויטר (חוץ מזה). למי שלא בטוח אם הוא רוצה לקרוא הלאה: הפוסט הזה הוא סיכום של כמה חתכים פשוטים. אני עובר מאיכון מטריד קצת של מר רהב, לשעות הפעילות של עיתונאים שונים, למיקום גיאוגרפי של אנשי תקשורת, ומסיים במפת המתארת את המיקום של המילה ׳אוף׳ לעומת המילה ׳כיף׳, עם מסקנה מאוד זהירה שחולון זה באסה.

לקרוא את ההמשך »

העורך והמבקר

והפעם בפינת ׳אלון עידן כותב את אותו טור כל הזמן, עם המנחה שלכם אלון עידן״, מר עידן נדרש לביטוי ״טוב, בואו נתקדם״. עידן שואל שאלות כמו ״למה אומרים ׳טוב׳ אם זה בעצם ׳רע׳״, ומתחיל להשמע כמו הסיינפלד של הדה-קונסטרוקציה.

לפחות הוא לא כתב את הטור בראשו תוך כדי שמיעת רדיו בעודו נוהג לעבודה, כמו כמה מהטורים האחרונים.

במקום זאת, אני מדמיין שהטור הזה נכתב בפגישה עם עורך כלשהו, בה עידן הרגיש מעוך כמו תמיד, משהו כזה:

עורך: שלום, אלון, בוא תשב.

אלון: שלום. יש את האנשים האלה שאומרים ׳שלום׳. למה הם מתכוונים בעצם? הרי מה זה ׳שלום׳? זה שלווה. מנוחה. ואילו הסובייקט שאומר ׳שלום׳ לסובייקט אחר מתכוון בדיוק ההפך. להפר את שלוותו של החלש. לחדור לתוכו. אם באמת היה שלום, לא היה צורך להגיד ׳שלום׳. החזק אומר שלום בתור ניעור, בתור סטירה, כאילו מי אתה בכלל, יושב לך שם ונהנה מהשקט שלך. זה לא שלום. זה מלחמה.

עורך: (נבוך) כן, האמת שבדיוק על-זה רציתי לדבר איתך, אלון. יש לי…יש לנו תחושה שהטור שלך קצת הדרדר לאחרונה.

אלון: מכירים את אלה שאומרים ׳יש לי תחושה׳? לא ׳אני מרגיש׳, לא ׳לדעתי׳. יש לי תחושה. כאילו הם אומרים סליחה, זה לא באמת אני, זה לא שאני חושב שאתה גרוע. פשוט יש לי תחושה כזו, הנה מצאתי אותה, ואני חש צורך לבשר לך עליה. העולם המודרני לא מאפשר לנו להגיד את דעתנו מרוב שאנו חוששים. וחשש, זה קצת כמו לחוש, לא? החש תחושה חושש מאלה שאינם חשים, אלה שיודעים. ולדעת זה לא להרגיש. לא להתלבט. זה למעוך את החלש, את החש, עד שהוא מצטער שהוא בכלל שם.

עורך: אוקיי (משתהה) אז לדעתי אתה כותב את הטורים שלך תוך כדי נהיגה לכאן שעה לפני הדד-ליין, ובהחלט שמים לב. זה נהיה קצת מביך.

אלון: לאחרונה יש עלייה מורגשת במילה ׳מביך׳. הכל מביך. ראית את הטור הזה? מביך. שמעת על הסקנדל הפוליטי? מביך. הכיבוש? מביך. האס-אמ-אס שבר-רפאלי כתבה? וואו, ממש מביך. ה״מביך״ תכילתו בעצם לסתום את המשך הדיאלקטיקה. אם משהו מביך, הוא אמור גם לגרום לפעולה. אבל ברגע שאובייקט מכיר בכך שמשהו מביך ונמנע מפעולה הוא בעצם מרוקן את המילה מתוכן. החזק אומר לסובייקט החלש – ״אני מרגיש בושה, אז תעזוב אותי בשקט יא נודניק, מה עוד אתה רוצה?״. הקפיטליזם אינו מכיר במבוכה. הוא תמיד בשליטה. אבל בעולם אין שליטה, אז כשהקפיטליזם כושל הוא מוצא עצמו במבוכה, ומצד שני איננו רוצה לעשות פעולה אחרת. אז אומרים ׳מביך׳, ומתכוונים בעצם ׳חה חה, בדיוק לכך התכוונתי׳.

עורך: אני…(מקמט גבות)…יש…(מוריד משקפיים ולוחץ עם אצבעות יד שמאל על העיניים)…אהה…(נושם עמוק)…אולי…בוא נתקדם פשוט, טוב? יש לך טור השבוע או לא?

אלון: תן לי חמש דקות.

וודקה בתיבת נח

לשכנים שלי יש חתול, וודקה שמו. וודקה אינו חתול טיפוסי, שאוהב להיות בבית. וודקה הוא קצת כמו כלב, רץ לברך כל שכן שמגיע, מתאווה לקצת ליטופים. וודקה אוהב להסתובב בחוץ, לחדור לגינה של הכלב הנבחן השכן ולהימרח על רהיטי הגינה. השכנים מספרים שהוא מתעורר באמצע הלילה ומיילל בלי סוף, מבקש לצאת. וזו הסיבה שהם עוד נותנים לו לצאת, למרות שוודקה נדרס לפחות שלוש פעמים וחזר הביתה אין ספור פעמים עם שריטות ונשיכות מכלבים וחתולים בשכונה. וודקה פשוט לא מוכן לחיות בכלוב.

אלא אם כן מזג האוויר סוער, כמו בימים האחרונים. אז וודקה דווקא מאוד מבסוט להיות בבית, מכורבל על הספה בתוך שמיכה.

לעשר דקות בערך. ואז הוא שוכח שבחוץ קר ורטוב ורוצה לצאת החוצה. אבל אז בחוץ הוא מגלה שקר ורטוב ומבקש להיכנס חזרה. ואחרי שבע דקות הוא משתוקק שוב לצאת החוצה, באמונה שלמה שחם ונעים בחוץ. וחוזר חלילה. אתמול עברתי ליד דירת השכנים וראיתי את וודקה יושב על כיסא ומסתכל דרך החלון על העולם הרטוב בחוץ במבט כועס ומשתוקק. תהיתי אם וודקה מבין שברגע שהוא ייצא החוצה הוא ירצה לחזור חזרה.

מערכת היחסים המורכבת של וודקה עם מזג האוויר הסוער גרמה לי לחשוב על תיבת נח. שלא תבינו לא נכון, השכנים שלי מאוד אוהבים את הוודקה שלהם. אבל וודקה הוא כאב ראש רציני – קם באמצע הלילה, מילל ורוצה לצאת. איך שהוא יוצא, רוצה לחזור. איך שהוא נכנס, רוצה לצאת. במזג אוויר סוער, וודקה הוא לא פחות מדג זהב שיכול לה לקפוץ לך על הראש כשאתה ישן ובעדינות להזכיר לך שהוא רוצה לצאת. גם בתור שכן שאוהב מאוד לשבת במרפסת בקיץ ולתת לוודקה להתכרבל עלי, למדתי טוב מאוד לצאת בזהירות מהבית מפני שוודקה מומחה בהתגנבות לדירות שכנים, במיוחד כשסגרו אותו בחוץ וקר לו.

פתאום הבנתי את השיר המנדנד הזה, ולרגע קט יהורם טהר-לב נראה כמשורר חתרני.  נח לקח על עצמו חתיכת פרוייקט כשסגר את עצמו עם מגוון גדול של בעלי חיים. לא רק בגלל הלוגיסטיקה המטורפת שכרוכה בהעברה וטיפול בכל כך הרבה בעלי חיים, ולא בגלל שבעלי החיים צפויים בהכרח להימאס האחד על השני. אלא בגלל שאי אפשר להסביר לחיות את התוכנית. 'אוקי, חבר'ה – אנחנו נכנסים פה לתיבה לכמה ימים, ואז יוצאים החוצה והכל יהיה דבש. זה ממש הכרחי, אתם מבינים, כי אלוהים הולך להטביע את העולם בינתיים'. דמיינו את נח עומד ומסתכל לפיל שרוצה לצאת החוצה ואומר לו, 'שמע חבר – אתה צריך להתאפק עוד איזה כמה שעות'. זו שיחה שכל מי שיש לו ילדים מכיר מאוד מקרוב אבל לפחות במקרה של ילדים, כך אפשר לקוות, עם הזמן הם לומדים.

מה אני אגיד לכם, לא נשמע לי כמו סיפור ריאליסטי. 

הפרוטוקולים של הכנסת ה-19: ניתוח

האם יש מילה לתחביב שאתה סובל ממנו?

אחד התחביבים שלי הוא לקרוא את הפרוטוקלים של הכנסת, המתארים את הדיונים בוועדות השונות של הכנסת. לפעמים זה מניב משהו משעשע או מידע מעניין שקשה לקבל אותו אחרת, אבל לרוב זה משעמם. בעיקר זה גוזל זמן, ויש הרבה מאוד פרוטוקולים. האם יש עוד משהו שאפשר לעשות איתם?

הורדתי את כל הפרוטוקולים של הכנסת מהשנה האחרונה בעזרת סקריפט קצר (קצת יותר מאלף פרוטוקולים מ-16 ועדות, מיליוני מילים). חילקתי את הטקסטים לפי חברי הכנסת, הורדתי פסיקים ונקודות, וכך יצרתי מעין מילון לכל ח״כ, שהערך שלו הוא כל הדברים שאותו ח״כ אמר בוועדות.

הפוסט הזה יראה 3 סוגי ניתוחים שונים של הטקסטים האלה: 1) התפלגות פשוטה של שימוש במילים 2) ענני מילים לפי ייחודיות ופופולריות 3) ניתוח צבירי היררכי לח״כים ומפלגות.

תקציר למי שאיננו בטוח אם הוא רוצה לקרוא הלאה: שני הניתוחים הראשונים הם יותר בשביל הכיף. אני צוחק קצת על שאול מופז ואז תוהה אם זה מוצדק. אחרי זה אני מציג ענני מילים לכמה חברי כנסת שמראים את ׳חתימת המלל׳ שלהם. הניתוח האחרון הוא קצת יותר רציני, ומראה מרחקים בין כל חברי הכנסת, וכן בין הסיעות השונות. בסוף מתברר שמרצ, יש עתיד והתנועה הרבה יותר קרובות ממה שאני הייתי מנחש.

לקרוא את ההמשך »

הצילו את סבא ארצי

"היי, למה הפסקת לעשות קומיקסים על שלמה ארצי?" שאל אף-אחד.

חזרתי על זה כבר שלוש פעמים, אבל מר ארצי ממשיך לבסס את החשד שהוא סובל מדמנציה. חשבתי לנסות משהו אחר כדי לעורר את הדאגה הראוייה אצל העורכים שלו. לקחתי את הטורים האחרונים של ארצי, חתכתי את המשפטים בכל פעם שנתקלתי בנקודה או פסיק, ואז הלחמתי אותם מחדש באופן אקראי. זה קצת דומה למחוללים אקראיים אחרים שנעשו לאנשים אחרים, רק ש:

א. זה פחות מתוחכם. למשל, לא התאמצתי לעשות הבדלים בין פתיח, אמצע וסוף.

ב. מחוללים אקראיים לרוב גורמים לנו להבין כמה קל לחקות סגנון דיבור ריקני. המחולל הזה, למשל, מייצר מאמרים ריקניים במדעי המחשב, אבל הם נראים טוב. זה אמור להטריד אותנו ולגרום לנו להבין שמשהו שנראה אולי סביר במבט ראשון בעצם מחביא בלוף.

במקרה הזה המטרה היא דווקא ליצור משהו שנראה רע, שנראה מיד כמו שטויות, ובכל זאת נראה כמו שלמה ארצי. זה לא שהמחולל מתנהג כמו ארצי, זה שארצי מתנהג כמו מחולל.

אתם מוזמנים לנסות לנחש מה הקטע האמיתי (יתכן יותר מאחד):

קטע 1

השתוקקתי פעם להיות איש מוסד. ולכן אין מה לעשות על זה יותר מדי ספקולציות כל עוד אנחנו פה. אני אוהב ורוכש קואסונים כל יום בסתר בבתי קפה שונים בעיר ואוכל אותם לאט-לאט, ונותרתי רק רבי שלוימה ארציק.

אני מדמה מה קורה בדיוק ברגע זה בשקיעה רחוקה בכפר דייגים קטן ביוון בשם גלקסידי. הבנתי שלא יכולתי. וכשירדנו לנמל הסירות הקטן תקף אותי רצון עז לעזוב הכל ולהיות משיט סירות דייגים. אני הולך על זה ישר ומפוכח. שמעו סוד קולינרי: אני מגלה סודות כרוני, זה לא היה לעניין אפילו לנסות.

קטע 2

הייתי בגלקסידי בזמן משבר אישי. האם אני מפחד מיום הולדת? לא. זה לא היה לעניין אפילו לנסות. בגלקסידי יש את הצזיקי הכי טוב בעולם. אני הולך על זה ישר ומפוכח, כמו 'אדם בעקבות גורלו', או אולי בעל מסעדת צזיקי. ומכיוון שהוא נראה לי אז אדם רגיל, ברור שהרצון להיות מישהו אחר צורב לפעמים בתוכנו.

קטע 3

השתוקקתי פעם להיות איש מוסד, אז נדמה לי שלימי הולדת ראויים ומגניבים במיוחד יש טעם של קרואסונים. וכשמתחילה שקיעה רמת-גנית קטנה, הנה סיפורון, עם שוקולד כמובן: הייתי בגלקסידי בזמן משבר אישי. הביטלס היו חכמי הדור ההוא. אני מדמה מה קורה בדיוק ברגע זה בשקיעה רחוקה בכפר דייגים קטן בשם גלקסידי. פגשתי בו בנסיבות חשאיות ומצחיקות, כמו 'אדם בעקבות גורלו'.
 

קטע 4

חסיד אחד שאל אותי בשיא הרצינות: האם אני מפחד מיום הולדת? לא. "ברור שהרצון להיות מישהו אחר במקום אחר צורב לפעמים בתוכנו", חשבתי בשנייה הראשונה, "ולכן אין מה לעשות על זה יותר מדי ספקולציות כל עוד אנחנו כאן".

אני מדמה מה קורה ברגע זה בשקיעה רחוקה בכפר דייגים קטן בשם גלקסידי, אבל דקות אחר כך אני אוהב ורוכש קרואסונים כל יום בסתר בבתי קפה שונים בעיר ואוכל אותם לאט-לאט. אני הולך על זה ישר ומפוכח, שכבה אחרי שכבה. ומחוכמתי הפשוטה אני יודע כבר שאיש לא הכריח אותנו להיוולד.

קטע 5

שמעו סוד קולינרי: נדמה לי שלימי הולדת ראויים ומגניבים יש טעם של קרואסונים. אבל עשיתי לי סנדוויץ', באופן אישי. בגלקסידי יש את הצזיקי הכי טוב בעולם, אבל דקות אחר-כך חשבתי: "יאללה, נוסעים ליפו."

"איש שהולך אחורנית לא ימות אף-פעם", הייתי מתלונן, "אז למה זה נראה לי כאילו שאתם מנגנים כל הזמן רק שירים של סטיבי וונדר ושלום חנוך?", וכשהנחתי ת'לחם על השולחן במטבח חשבתי שהבית של הלחם הוא ביתי. ולכן אין מה לעשות על זה יותר מדי ספקולציות כל עוד אנחנו פה.

קטע 6

הביטלס היו חכמי הדור ההוא, ומחוכמתי הפשוטה אני יודע כבר שאיש לא הכריח אותנו להיוולד, ולכן אין מה לעשות על זה יותר מדי ספקולציות כל עוד אנחנו פה. האם אני מפחד מיום הולדת? לא. אני הולך על זה ישר ומפוכח, כמו "אדם בעקבות גורלו".

שמעו סוד קולנרי: אני אוהב ורוכש קרואסונים כל יום בסתר בבתי קפה שונים בעיר ואז אוכל אותם לאט לאט, אז נדמה לי שלימי הולדת ראויים ומגניבים יש טעם של קרואסונים.

*****

אגב, על סמך הטורים שלו ארצי עונה על רוב הקריטריונים שמשמשים לאבחון מחלת אלצהיימר, אבל זה נושא לפוסט נפרד.