נמק, פרט, תן שלוש דוגמאות

מאת נביא שקר

לפני כמה שנים האקונומיסט פרסמו מכתב תגובה שהלך בערך כך (אני ממציא מהזכרון):

,Dear Sir"

:With regards to a piece in your previous issue ("Fabled Objectification"), the author states

All fairy tales include an ingredient of male repression, as they are based on the hierarchy that existed at the time. This male repression often exerts itself by confining the female element to a tower in a passive state to be rescued by another male lead, while the female element possess external qualities (such  as fine hair) rather than internal qualities such as bravery

.Name three

,Sincerely

"XYZ"

כלומר, הכתב המקורי בנה תזה שלמה על אגדות, וגם אם זה נכון שהרבה מהאגדות הקלאסיות משקפות גישה שבה הגברים במרכז, הכתבה המקורית הייתה כל-כך ספציפית בזמן שהיא ניסתה להיות כללית, שבסוף מתברר שמדובר רק על אגדה אחת. ה-"Name three" נהיה מטבע לשון בבית שלי, כתגובה למשהו שנשמע כללי, אבל בעצם מבוסס רק על מקרה אחד שקשה למצוא עוד כמוהו.

עם קשר, ארי שביט פרסם אתמול מאמר דעה בו הוא טוען שהשמאל הישראלי ה'נאור' התייצב כולו מאחורי הצבא המצרי (הערה: כאן ובהמשך אני משתמש בקישורים למאמרים בגרסת הפלאפון, כי זה עוקף את חומת התשלום של הארץ, כפי שמוסבר כאן). לפי שביט, השמאל מקנא בהפיכה הצבאית המצרית על שהיא מגשימה את החלום שיגיע קצין בדימוס וינהיג את השמאל. או שיגיע קצין בדימוס מהימין ויעשה זיג זג ויממש את מדיניות השמאל. או שבשמאל מתבאסים שלא הצליחו להתחבר לעם. או שהם כן התחברו לעם אבל הקצין הזה היה צריך להוביל את המרד מרוטשילד. בקיצור, יש בתרחישים האלה קצין, אז זה קשור למה שקרה עכשיו במצרים.

אבל נעזוב את חוסר קוהרנטיות של המשך הטיעון, אני תוהה קצת לגבי הנחת היסוד שלו, כלומר ההתייצבות של ה'אליטה' לצד הצבא המצרי:

..לא צריך עין בוחנת במיוחד כדי לגלות את האהדה העמוקה ואת ההערצה הסמויה שהאליטה הישראלית רוחשת למפקד הכוחות המזוינים של השכנה הגדולה מדרום. בעוד בארצות הברית הבטן מתהפכת בשל ההתנגשות החזיתית בין הנאורות־הלא־דמוקרטית של הגנרל א־סיסי לבין הדמוקרטיה־הלא־נאורה של מוחמד מורסי, בישראל אין ספקות. כולנו עם א־סיסי."

לא צריך? אז אולי בכל זאת תספק קצת קישורים, מר שביט. על מה הדברים האלה מבוססים?

מכיוון ששביט מדבר על ה'אליטה' לכאורה, שמאוחר יותר היא 'הנאורה', ובאופן כללי על השמאל, לא טרחתי לחפש בעיתונים מחוץ ל'הארץ'. הסתכלתי על מאמרי דעות ומאמרי מערכת לגבי מצרים. למען האמת לא מצאתי הרבה מאוד התייחסויות ישירות לנושא, אבל אני מצרף מה שכן שמצאתי. למי שאין כוח לקרוא את הפרטים: מחיתוך אחורה נראה שרוב המאמרים או ביקורתיים כלפי ההפיכה, או מלאי ניואנסים. אף אחד מהם איננו מחבק את א-סיסי.

חוץ מאחד. מאמר המערכת מלפני כמה ימים, שאני חושד שגדעון לוי כתב.

הנה הסיכום:

צבי בראל: מצרים היא מדינה במהפכה. הכוחות האזרחיים, דתיים וחילוניים, שנחלצו רק לפני שנתיים וחצי מן הדיקטטורה החצי צבאית של הנשיא חוסני מובארק, לפותים עכשיו במאבק על דמותה של המדינה. ההליך הדמוקרטי שהוציא את הצבא מן הפוליטיקה וכונן משטר של תנועה דתית לא הביא לאיזון לו שאפו הכוחות הליברליים, שראו באחים המוסלמים שותפים למרי.

 החרדה מפני האפשרות שמה שייחרת בחוקה יהפוך למציאות נצחית שתדכא את עקרון השותפות הרב־תנועתית, ותגזול את הגמול הפוליטי והאידיאולוגי ממי שחולל את המהפכה, הניבה את המערכה החדשה על דמותה של מצרים. המוני המפגינים בשני המחנות לא טירפדו את הדמוקרטיה, הם שואפים להגדיר מהי הדמוקרטיה שלהם: פרוצדורה או מהות. " (מתוך הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. זה מאמר ביקורתי בעיקר על ישראל, אבל ההתייחסות למצרים היא די ניואנסית ולא שיר הלל לא-סיסי). 

עוזי ברעם: "ואיך להגיב ליחסו של אובמה להתפתחויות במצרים? לדרך שבה עבר מתמיכה בדמוקרטיה, לאימוץ תרבות כיכר תחריר, שהביאה להפיכה צבאית המנוגדת לכל מה שהוא אמור לייצג." (מתוך למה עושים הנחות לאובמה. שוב, המאמר הוא לא ממש על מצרים, אבל גם בקטע שמדבר עליה אני לא בדיוק מזהה תמיכה בצבא אלא התנגדות לו).

אלי פודה: "עד כמה מקרבת ההפיכה המהפכנית של יוני את מצרים לעבר דמוקרטיה? התשובה לשאלה זו תלויה בכמה משתנים: ראשית, התנהגות הצבא. מצרים אינה מדינה פרטוריאנית שבה נערכות הפיכות צבאיות בתדירות גבוהה. אבל הצבא נהפך לגורם החשוב ביותר בפוליטיקה המצרית, הממליך ומדיח נשיאים, אם באופן ישיר (כמו במקרה של מוחמד מורסי) או באופן עקיף (כמו במקרה של חוסני מובארק). נראה כי הצבא המצרי אינו שש ליטול בידיו את מוסרות השלטון, אולם כל עוד הוא מתערב, דמוקרטיה אמיתית לא תקום.
"(מתוך מצרים: שלטון ההמון אינו דמוקרטיה. יש שם עוד ניתוח לא קצר. המאמר הוא בהחלט לא אנטי הצבא, אבל הוא גם לא נושא אותו על נס. זה מאמר מופכח על הבעייתיות בכל התהליך הזה, מה ששביט מייחס רק לדיון בארצות הברית).  

אמציה ברעם: "פעולותיה של הקצונה המצרית בשנה האחרונה מעידות על דפוס מחשבה שעדיין חומק בדרך כלל מתפישתם של מומחי האקדמיה. הקצונה נמצאת בשלטון במצרים, באופן ישיר או עקיף, מאז 1952. היא נהנית מרכוש רב, זהות ייחודית ומעמד. יש לה מאפיינים רבים משותפים עם הקצונה במקומות אחרים במזרח התיכון, כמו מוצא חברתי, הזדהות מקצועית ומידה של חילוניות. לכן אנשיה עוקבים אחר גורלם של עמיתיהם במדינות השכנות…הקצונה המצרית מתבוננת בדאגה במגמה הזאת.ביקורו של ארדואן במצרים, בהזמנתו של מוחמד מורסי, הבהיל את אנשיה; ניתוק היחסים באחרונה עם סוריה החילונית לטובת המורדים האיסלאמיסטים זיעזע אותם. הם אינם מזדהים עם מעשי הזוועה של משטר אסד, אך גורל הקצונה הסורית החילונית נוגע להם מאוד. החלטת מורסי לגרש את שגריר סוריה הגדישה את הסאה. הקצינים הרגישו שהאדמה רועדת מתחת רגליהם, שמורסי רק ממתין להזדמנות לסלקם מכל מוקדי ההשפעה וליטול מהם את נכסיהם הכלכליים…על כן יצר הצבא קשר חשאי עם ראשי האופוזיציה למורסי…." (מתוך הצבא המצרי דואג לעצמו. לא הבאתי את כל המאמר אבל עיקרו ניתוח על כך ש…ובכן, הצבאי המצרי דואג לעצמו, ולא באמת אכפת לו מדמוקרטיה). 

אורי גולדברג: "רבים בישראל רוצים לראות במתרחש ניצחון של "הטובים". אלא שהמראות והמסרים שמגיעים מדרום אינם מתאימים בהכרח לסיפור האופטימי של חסידי הדמוקרטיה. שר ההגנה, לבוש במדי שרד, מודיע מול המצלמות שהדיח את הנשיא הנבחר והמכהן, ודחה את ניסיונותיו של אותו נשיא למצוא פשרה. הנשיא עצמו, כך נמסר, מוחזק במתחם צבאי שמור. תחנות טלוויזיה איסלאמיות נסגרות. מנהיגי האחים הבכירים נעצרים. אם זה הולך/נשמע/מריח כמו הפיכה צבאית, זו הפיכה צבאית." (מתוך דמוקרטיה לא תצא מקהיר. המאמר לא לגמרי אנטי-הצבא, אבל שוב מדובר בניתוח יחסית קוהרנטי של הכוחות הפועלים שם, תוך ניסיון לחבר זאת לתסיסה החברתית בישראל שדעכה. אלא שגולדברג רואה במהפכת הקצינים סוף המהפכה החברתית, לא מימוש שלה, ורומז שמשהו דומה קרה למחאה אצלנו). 

צבי בראל: "האופוזיציה החילונית המפוררת שוב מצאה אויב משותף והצליחה לשתף פעולה כשהקימה את חזית ההצלה, שמיקדה את פעילותה דרך בתי המשפט, אבל לא הצליחה לגייס המונים לרחובות. רק כאשר קמה תנועת תמרוד האלמונית, שהפכה בן לילה לתנועה המונית כשיצאה ביוזמה מתוחכמת להחתים מיליוני אזרחים נגד מוחמד מורסי, הצטרפה האופוזיציה הפוליטית לרחוב והפכה למנהיגתה. אולם כמו בבחירות לפרלמנט, התנועה המשולבת הזאת חסרה הנהגה מוסכמת, והיא מוצאת עצמה, להוותה, נאלצת להישען שוב על הצבא כמגן הדמוקרטיה." (מתוך ככה לא בונים מדינה. זה לא מאמר דעה אלא יותר סיכום אירוע, אבל יוצא ממנו שגם אם בראל חושב שזה ביטוי רצון העם, השימוש בצבא הוא בהחלט לא דמוקרטי, 'כאילו לא הייתה מהפכה'. 

מאמר מערכת: "סילוקו של נשיא מצרים מוחמד מורסי חייב אמנם את התערבות הצבא, אבל לא הצבא יזם את ההדחה. מיליונים מאזרחי מצרים, שיוצגו על ידי המפגינים הרבים שיצאו לרחובות, הם ששירטטו את דיוקנה של המדינה שבה הם רוצים לחיות. החידוש שהתרחש כאן, ושאי אפשר להגזים בחשיבותו, הוא שלעומת המהפכה שהפילה את חוסני מובארק, המהפכה שהתחוללה אתמול לא היתה רק נגד נשיא כושל, אלא נגד אידיאולוגיה המנוגדת למשאלות הלב של רוב הציבור. מצרים, הבהירו המפגינים, לא תסתפק בדמוקרטיה פרוצדורלית הנשענת על תוצאות בחירות. מצרים דורשת דמוקרטיה מהותית, כזאת שבה השלטון מחויב לשרת את כל האזרחים ולהבטיח את זכויות האזרח הכלולות בהגדרתה של דמוקרטיה מהותית." (מתוך שלטון העם. זה ממשיך באותה רוח וכולל דברים תמוהים למדי. זהו המאמר היחיד שכן מתאים לתזה של שביט על אהדה בלתי-מסתייגת כלפי המהפכה הצבאית. היה יכול להיות מעניין לעשות ניתוח פילולוגי ולנסות לנחש מי כתב את הטקסט. אני מנחש שזהו גדעון לוי, על בסיס משפט על ההתפעלות שלו מהאירועים במצרים לפני כמה ימים. יכול להיות ששביט, שיודע את זה, בעצם כתב מאמר שמבוסס כולו על זיהוי ה"אליטה הנאורה" עם לוי. אולי). 

בקיצור, עד כמה שאני מבין מהניתוח הלא מעמיק הזה, נראה שהטענה הגורפת על אהדה והערצה בקרב 'כולנו' לשלטון הצבאי המצרי מבוססת על מאמר אחד, אולי של גדעון לוי.

מודעות פרסומת