שומרי הסוף

מאת נביא שקר

כשיצא הסרט "שומרי הסף", העניין שהוא עורר משך את תשומת לבי. כצרכן פוליטיקה אובססיבי, ראיתי עניין רב לראות את הסרט עליו אמרו שהוא 'חובה' לכל אזרח ישראלי לקראת הבחירות. כמובן שאצתי רצתי לראות את הסרט בהקדם האפשרי.

אני מוכרח להודות שהתאכזבתי. אולי זה השירות הצבאי במודיעין, אבל מידע אמיתי מחדש לא היה בסרט בשבילי. רוב מה שהם אמרו שם היה מידע שנגיש לכל מי שקצת התעניין וקרא חדשות מעבר לכותרות בעשור האחרון. המסר העיקרי — שאסופת ראשי השב'כ שאין לפקפק בהיותם ביטחוניסיטיים קשוחים מסכימים שאין מוצא אחרת אלא מו"מ לשלום – היה בעיני לא כל כך מעניין. המסקנה שהם אמרו, וגם הנימוקים שהם הציעו בעבורה, היא לא משהו חדש. למעשה, זה מה ששמאלנים אמרו ואומרים כל הזמן מאז 67. "שלום עכשיו" הייתה חדשות בשנות השבעים, לא ברור בדיוק מה החידוש באמירה הזו.

יותר מזה, דווקא העובדה שאומרים את זה אנשי ביטחון קשוחים – מה שנותן לאמירה אמינות ועניין בקרב כל כך הרבה צופים ומבקרים – מעוררת כעס.  האמירה של יעקב פרי בסרט, ש'אחרי הפרישה אתה הופך קצת לשמאלן' מתמצתת את הזעם הכבוש שהוא מעורר בהקשר הזה. למה הייתם צריכים לחכות עד אחרי הפרישה? המסקנה הבלתי נמנעת של השכל הישר שכלכם שרים במקהלה עכשיו לא הייתה זמינה לכם תוך כדי השירות? ואם השכל שלכם היה כל כך כבוי במהלך כל השירות שלכם, תזכירו לי שוב למה בכלל אנחנו מקשיבים לכם בכזו תשומת לב?

מאחר והמידע לא היה לי חדש והניתוח הפוליטי היה במקרה הטוב שחוק ובמקרה הטוב מעורר זעם, הרגעים הטובים של הסרט היו בעיני הרגעים שבהם סיפרו ראשי השב'כ את החוויות האישיות שלהם על מה שבאמת קרה מאחורי הקלעים. אחרי הכל, לא משנה כמה מתנשא אני לגבי השיפוט הפוליטי שלהם, הם היו שם ואני לא. לשמוע את אברהם שלום מעיד, מה שלפי כל ועדות החקירה הוא שקר במצח נחושה, שהוא לא ראה את מחבלי קו 300 זו חוויה מטלטלת. כמו גם לשמוע אותו מסביר שאין דבר כזה מוסר במלחמה בטרור – זה משהו שאנחנו צריכים לשמוע, בתור אזרחי מדינת ישראל. מרתק לשמוע את כרמי גילון ממתיק שפתיים על חיסול 'נקי' ו'אלגנטי' או לראות את יובל דיסקין מתפתל לנסח את התחושה הבלתי אנושית שמתלווה לזה שהוא הורג בנאדם בלחיצת כפתור. הם האנשים שהיו שם ועשו את הדברים האלו. מעניין וחשוב מאוד לשמוע איזו מערכת יחסים ניהלו ראשי השב'כ האלו עם ראשי הממשלה שתחתם הם עבדו; אחרי הכל הם גם אנשים, ומערכת היחסים שלהם היא אישית ורוויית רגשות. בלי לשמוע מהם, לא נדע.

לכן ציפיתי בכליון עיניים ליציאת הסדרה, שהיא אינה אלא גרסא מורחבת של הסרט שמציגה כל מיני קטעים שנפלו על רצפת חדר העריכה. ציפיתי וקיוויתי שבמסגרתה נקבל קצת פחות את הניתוח הפוליטי של הראשים המדברים אלא יותר סיפורים על מה בעצם קרה, מהם נוכל ללמוד את הגישות והנטיות שלהם ושל הדרג הפוליטי שאיתו הם עבדו. לצערי לא יצא לי (עדיין) לראות אף אחד מפרקי הסדרה, אז אני נאלץ להסתפק בקרעי סרטונים באינטרנט – אבל נראה שהסדרה לא מאכזבת. קחו למשל את הקטע הקצר הזה של כרמי גילון (שמככב בסרטוני האינטרנט) שבו הוא מספר איך רבין צרח על ערפאת שהוא יודע שיחיא עיאש אצלו. מרתק לראות את הכעס וזעם האישיים שהיו על ערפאת בצמרת הישראלית – גם הפוליטית וגם המדינית. אתה יודע שהאיש משקר לך בפנים וזה לא מזיז לו. ערפאת כנראה לא הבין עד לאיזה עומקים הגיע המודיעין הישראלי וחשב שהוא יכול לשחק אותה. לא פלא שנותרו כאלו משקעים כלפיו עד היום בקרב כל הצמרת הפוליטית.

אבל זה הסיפור הזה נותן חלון הצצה להתנהלות של ראשי ממשלת ישראל בכלל ורבין, מלך מלכי מחנה השלום, בפרט. אתם יכולים לדמיין לכם מעמד דיפלומטי אחר בו ראש מדינה אחד צורח על ראש מדינה אחר? כרמי גילון מספר לנו, עם לא מעט שביעות רצון יש לציין, שרבין נציגנו הראה לערפאת 'מה זה' וצרח עליו שהוא יודע שערפאת מסתיר את עיאש ואם הוא לא מסגיר אותו, רבין זורק את ההסכם לכל הרוחות. זה מזכיר לי מילואימניק מהמודיעין שעשיתי איתו פטרול פעם, שאמר לי (עוד בימים בהם האמינו שיש סיכוי להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים) שאין סיכוי להגיע להסכם עם הפלסטינים כי פשוט יש לנו יותר מדי מודיעין עליהם. 'אתה לא יכול לנהל מו"מ עם מישהו כשכל פלוץ שהוא תוקע מחוץ לחדר מגיע אליך לאוזניה עוד לפני שהריח מתפזר,' הוא אמר, וחזר לשבור שמירה בדרך הטיפוסית שבה אהב לשבור שמירה – משחקי מחשב ועישון סמים.

הדרך המתנשאת, הדורסנית והמבזה שבה רבין התייחס לערפאת מראה שאפילו בימים הכי טובים לא ראינו במו"מ הזה הזדמנות לעמוד עם הפלסטינים על מדרגה של שווי ערך. אפילו רבין לא ראה בתהליך השלום אמצעי להשגת פשרה שמצריכה וויתורים כואבים אלא כעל טובה שאנחנו, בעלי הבית, עושים לפלסטינים. ושיגידו תודה! איך הם בכלל מעיזים להמרות את פינו כשאנחנו נותנים להם הוראה? רבין וגילון התענו על הקרע בעם הישראלי בעקבות הסכם אוסלו ובאו לעראפת לתבוע ממנו הסברים – אחרי הכל, הם משלמים מחיר בשבילו ובשביל העם המזופת שלו. ובלי למצמץ הם תובעים ממנו להסגיר את אחיו ובן-עמו לשיפוט בידי האוייב הכובש, שאולי מסכים סוף סוף בהדרגה ובחוסר רצון מופגן לוותר על קצת שליטה, אבל החזיק את העם הפלסטיני בגרון למשך ארבעים שנה. או לפחות, כך ייראה את זה כל מי שיש לו טיפה יכולת אמפתית לראות את המצב מהעיניים הפלסטיניות.

תארו לכם שערפאת היה בה ותובע שברוך גולדשטיין יישפט ברשות הפלסטינית. אתם יכולים לדמיין לעצמכם את הסיטואציה? במקרה הטוב, רבין וגילון היו מתפוצצים מצחוק. במקרה הרע, היה מקבל עוד מקלחת בריונית מרבין שיסתום את הפה ויזכור בדיוק מה המקום שלו – נציג מזורגג של עם מומצא שלא באמת קיים, שיזכה לחלקיק עצמאות רק אם הוא יישב וישתוק בסבלנות מופתית כמו כלב שהרגע קיבל איזה ממתק. ואם לא, נשבור לו את הידיים ואת הרגליים.

זו רק אנקדוטה קלה, האמת. הרי הסיפור של תהליך אוסלו הרבה יותר מורכב ממנה. אבל זו זווית חשובה מאוד של כל הקונפליקט הזה. אנחנו רוצים שיבינו שזה קשה לנו, שיש לנו פחדים ופאראנויות, שיש לנו קרע פנימי, שיש ביננו קיצוניים שלא מסכימים. אנחנו צריכים להבין את אותו הדבר לגבי שכנינו ולהבין גם שאם התהליך הזה לא יהיה מבוסס על שוויון אין לו שום סיכוי להצליח. אולי זה נכון שלא נוכל לעשות שלום כל עוד יש לנו יתרון מודיעיני עצום. באי שוויון כזה של כוח, משאבים ומרחב תמרון אי אפשר באמת לנהל מו"מ בגובה העיניים. האם זה אומר שאנחנו צריכים לייחל שנאבד קצת מהכוח העודף שיש לנו בסיטואציה הזו? אני לא בטוח. בכל מקרה, האמירה של המילואימניק הסטלן רודפת אותי עד היום.

מודעות פרסומת