או או – או ספרות, או פוליטיקה

מאת נביא שקר

לכבוד יום העצמאות, יאיר לפיד הכין למדינה מתנה, רשימה מטמטמת של משפטים בסגנון "אנחנו גם וגם".

כלומר, "הכין" במובן של "חימם איטריות מ-2010" – אז התפרסם הטקסט המקורי במסגרת הטור השבועי של מר לפיד, שהיה אז כאילו-עיתונאי.

הטקסט הנוכחי עבר שינויים מינימאליים, במקור נכתב על טורקיה "אנחנו גם כועסים על טורקיה ושיקפצו לנו, וגם רוצים שמישהו יסגור את זה כבר בשקט, כי יש לנו חבר באמ"ן שהסביר לנו כמה טורקיה חשובה", ואילו כעת יש התייחסות להתנצלות של ישראל. זה דווקא נחמד לראות שלפיד מסוגל לעבור על הטקסט של עצמו ולמצוא הבדלים בינו לבין המציאות, עד כה נראה שהיכולת הזאת חמקה ממנו.

בכל מקרה, המחזור של הטקסט הוא לא בדיוק חשיפה, אבל מעניין להצביע על כמה דברים:

1. המשפט של "לא ירחק היום ונצטרך להחליט מי אנחנו" היה הרבה יותר הגיוני ב-2010, אז טרם היה ברור פומבית אם לפיד רץ לפוליטיקה או לא, והמשפט נראה כמו שימוש נוסף של "אנחנו = אני" שלפיד מחבב.

2. לפיד מתעלל בלוגיקה כאן במיוחד מעבר לסתירות הרגילות שלו: (p ^ p)] ^ (!p ^ p!)! זה הכי מסוכן] ^  [(p ^ p!)!]. מטא-מה?

3. ה'אנחנו' של לפיד, כשהוא לא אך ורק הוא עצמו, אינו כולל אתיופים, ערבים, חרדים, מתנחלים – הרי אלו לא היו אומרים על עצמם שהם 'גם מאמינים שצריך לעזור לאתיופים להשתלב, וגם שהכי טוב להם בקהילה שלהם'. וכמובן שבחירת המילים היא באופן כללי מתנשא – לאתיופים צריך 'לעזור להשתלב' לא 'לעמוד על זכויתיהם למשאבים שווים מהמדינה'. שלא לדבר על ההתייחסות לאזרחיה הלא יהודים של מדינת ישראל.

אבל מעבר לאנקדוטות, אפשר להקדיש לטקסט הזה קצת יותר תשומת לב. בפעם הקודמת שהוא פרסם אותו, לפיד היה בעל טור בעיתון רחב תפוצות, סופר בעל-שם ומגיש תוכנית חדשות בטלויזיה. בתור שכזה, מאוד לגיטימי שיכתוב טורים כאלו שהמטרה שלהם לחמם לקוראים את הלב ולגרום להם להרגיש טוב עם עצמם. יש ז'אנר כזה של ספרות פופולרית שכל עניינה לנחם את הקורא ולאשרר את כל הציפיות שלה/ו. בספרות כזו, שלרוב היא די נבובה, האהבה לעיתים קרובות מנצחת ואיתה גם הטובים. דמויות שכל עניינן לעורר אנטגוניזם נופלות שדודות בצד הדרך ובבית, בין השמיכות, יכול הקורא לחבק את הספר ולאהוב לאהוב את העולם הפיקטיבי שיצר עבורו הסופר, מפלט מחיים של דכדוך ובדידות.

ספרות מהסוג הזה היא בדר"כ גרועה אבל בסה"כ אין לי בעיה עקרונית איתה. גם אם מדובר בקשקוש רדוד ושטחי, העובדה שהוא מעורר רגשות חיוביים בלבבות אנשים מסוימים היא לפחות על פניו, קמצוץ על כף הזכות. לכולנו יש סודות אפלים על מקורות תענוג רדודים שמבדרים אותנו מפעם לפעם.

עם זאת, לפיד אינו סופר יותר. כעת הוא פוליטיקאי ושר בכיר בממשלת ישראל. ככזה, טקסט מהסוג הזה הוא לא רק עלבון לחוש האסתטי או לעצם הכתיבה היצירתית, אלא הוא גם עניין די מסוכן. בתור שליח ציבור, חובה עליך לומר את האמת לציבור שאותו אתה משרת. חובה עליך להציג את העמדה שלך בצורה שמייצגת את תפיסת העולם שמנחה אותך בקבלת החלטות בשמנו. אני לא אומר שפוליטיקאים אחרים עומדים בסטנדרט הזה הרבה יותר טוב בהכרח, אבל הטקסט הזה של לפיד – הפעם כפוליטיקאי – הוא עבירה חמורה על החובה הזו. בתור פוליטיקאי, זה לא בסדר אם אתה גורם לאנשים להרגיש בסדר עם עצמם לגבי העובדה שהם לא חייבים לבחור כשזו אינה המציאות. הרשו לי לפרט.

הדרך הכי מחמיאה לקרוא את הטקסט היא לאור המסקנה שמופיעה לקראת הסוף שהיא – "אנחנו מכירים בכך שהחיים הם מורכבים, שבמדינה מסובכת כמו ישראל, האנשים הכי מסוכנים הם אלו שאין להם גם וגם. אלא שיודעים הכל, שאינם מתלבטים, שבטוחים שהם יודעים מי צודק (וזה בדרך כלל הם)." בפשטות, הרעיון הוא שהחיים מורכבים ומסובכים, במיוחד במדינת ישראל ושהניסיון להפשיט את המציאות ולחלק את העולם למחנות, תומכים ומתנגדים, שחור ולבן הוא לא רק פשטני אלא גם מסוכן. זה רעיון טוב, שאני אישית מאמין בו מאוד. עם זאת, להחזיק בעמדה בזו ברצינות משמעו להאמין שבמקרים רבים הויכוח בין צדדים שונים הוא אינו אלא ברירה כוזבת – זה פשוט לא נכון שהמציאות מציבה בפנינו רק את הברירות שמיוצגות בויכוח, כי היא מורכבת יותר. (כאמור, אני משתדל לקרוא את הטקסט בצורה המחמיאה ביותר – שהרי לפיד סותר את עצמו מיד במשפט הבא ואומר שבעצם 'אנחנו יודעים גם, עמוק בליבנו… לא ירחק היום ונצטרך להחליט' – אין דרך לקרוא את המשפט הזה כעקבי עם שאר הטקסט, ולכן אני בוחר להתעלם ממנו לצורך הפרשנות המחמיאה). זה כמובן נכון לגבי הרבה אמירות פוליטיות, כמו שויקיפדיה אומרת, הכשל הלוגי הזה חביב במיוחד על פוליטיקאים – "האם אתה בעד שלום, או שאתה רוצה לפוצץ את המסגדים בהר הבית?"  הטקסט של לפיד, בפרשנות מחמיאה, מעלה כאלו דילמות כוזבות ואומר, כנגד למחנאים מכאן ומכאן, שאפשר להחזיק בעמדות רציניות מבלי להתחייב למכלול של העמדה המחנאית כולה. חלק מהדברים שהוא מונה ללא ספק נכנסים לקטוגריה הזו. למשל, הוא אומר שאנחנו חושבים ש'גם מערכת החינוך הכי גרועה בעולם המערבי וגם המצאנו את הדיסק-און-קי'. עכשיו, לא ברור לי שיש מישהו כזה, אבל אם מישהו חושב ש'בוא'נה, אבל המצאנו את הדיסק-און-קי, לא יכול להיות שמערכת החינוך פה כזו גרועה!' אז הוא כמובן טועה, בגלל שהבחירה בין האופציות האלו היא בחירה כוזבת.

אבל הרעיון הזה לא עובד כאשר הבחירה שאתה מציג היא בין שני דברים שלא יכולים להתקיים בו זמנית. הבחירה בין לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה אינה בחירה כוזבת, היא מציאות. אם אתה רוצה לרדת במשקל אז אתה צריך להימנע מאכילת סביח באופן קבוע, זה פשוט לא הולך ביחד. זה או או – או שתרד במשקל, או שתאכל סביח כל יום. לגרום למישהו שרוצה לרדת במשקל שהוא יכול להרגיש טוב עם עצמו גם אם הוא אוכל סביח כל יום זה לא להיות ישר (אני לא מדבר על איזה סביח מדי פעם או על העובדה שאם אכלת סביח, עדיף לסלוח לעצמך ולא לרדת על עצמך), זה פשוט לשקר לו ולעצמך לגבי הברירה שעומדת בפניו. הבעיה היא, שלא המצאתי את הדוגמא על הסביח. זה בדיוק מה שלפיד אומר שם. אבל זה לא נגמר בסביח, כי לפיד עושה את אותו דבר גם לגבי נושאים רציניים יותר. הוא אומר שאנחנו 'גם רוצים שלום… וגם לא מבינים למה דווקא מאתנו מבקשים כל הזמן לוותר'. עכשיו, עזבו רגע את הנימה הילדותית-המתבכיינת של הפרספקטיבה – אחת הבעיות בפוליטיקה הישראלית היא שאנחנו, אם תרצו, לא מספיק כנים עם עצמנו. אנחנו חייבים להבין, כמו עם הסביח, שאם אנחנו רוצים שלום אז אנחנו צריכים גם, אם תרצו לקרוא לזה ככה, לוותר. שלום, לא רק במקרה הישראלי אלא בכלל, מצריך השגת פשרה ולהתפשר זו סה"כ מילה של מבוגרים ל'לוותר'.  להתעקש לרצות שלום ולא לרצות מה שצריך בשבילו, זה כשל של רציונאליות.

וזו רק דוגמא אחת מיני רבות. לפיד אולי מרגיש בסדר גמור למחזר את הטורים שלו בתור פרופגנדה פוליטית. אבל עכשיו זה כבר לא סתם ספרות זולה – זה חוסר אחריות.

מודעות פרסומת