נביא שקר

הנבואה ניתנה לשוטים

חודש: אפריל, 2013

משחקים בחדר האחורי

יאיר לפיד שלח היום מכתב לתומכיו (ניתן לקרוא גם כאן), בו הוא מסביר מדוע הוא פשוט מוכרח, בעל כורחו, לשאת נאומים חשובים מחוץ לכנסת. כמה הערות בעקבות הקריאה, חלקן קטנוניות יותר, חלקן פחות:

1. לפיד מתייחס למקום המפגש שלו עם גפני כ-"החדר האחורי", במין סחבקיות של "ככה אנחנו בכנסת קוראים לזה".

אף אחד בכנסת לא קורא למקום הזה "החדר האחורי" וגם לא "המזנון האחורי". קוראים לחלק הזה של הבניין "מאחורי המליאה". אם מישהו יבקש מח"כ לפגוש אותו בחדר האחורי הוא יקבל בחזרה מבט מבולבל.

2. גפני הוא לאו דווקא האיש החביב עלי, אבל לפיד מציג אותו בשיחה בתור מין חבר דיאלוג סוקרטי, אדם שתפקידו הוא להגיד "בחיי, סוקרטס, את כל-כך צודק!", או לתהות בתדהמה כאשר הפילוסוף רוצה שבן-השיחה יתהה בתדהמה. לפיד עשה את אותו הדבר בתיאור של הישיבה עם פקידי האוצר, זה שטיק די קבוע.

בעצם יותר נכון להגיד שלפיד לפיד כותב תסריט, לא דיאלוג.

3. אולי רגישות יתר מצידי, אבל התיאור של חברות הכנסת פרנקל וקריב כ"חסרות נשימה מעוצמת הרגשות שהתעוררו" נשמע קצת, נאמר, מקטין?

4.  לעניין עצמו – הטיעון של לפיד הוא שקרי, פופוליסטי ו/או מטומטם. את הטיעון אפשר לסכם בערך כך:

(א) מאוד מאוד הייתי רוצה לנאום בכנסת בנושאים חשובים, זה חלק חשוב מהדמוקרטיה. ממש.
(ב) קריאת ביניים מפריעות לי לנאום. הן פוגעות בנפשי העדינה ולא מאפשרות דיון רציני.
(ג) קריאות ביניים מכריחות אותי לנאום מחוץ לכנסת.

כל אחד מהחלקים האלה לא נכון.

לגבי (א) – לפיד מראש התכוון לנאום את הנאום ה'רציני' שלו יום לאחר-מכן מחוץ לכנסת. הוא בעצמו אומר כך לגפני,  לכן אי אפשר להגיד שקריאות הביניים פתאום גרמו לו לפקיחת עיניים. אף אחד לא מונע ממנו לעמוד מעל הבמה ולהרחיב דבריו באיזה נושא שירצה. יכולות להיות צעקות אבל הן לא באמת ישנו שום דבר. אף אחד לא יזרוק עליו עגבניות או ינתק לו את המיקרופונים. הבעיה האמיתית שלו היא שבמליאה, כששרי ממשלה מוסרים הודעות, ח"כים יכולים להירשם ולהגיב מעל הבמה גם כן. ולפיד יודע שאם הוא ידבר במליאה הכותרת בעיתונים למחרת יכללו גם את התגובות ושבמהדורות החדשות לא יהיה קליפ של 30 שניות שלו מדבר אלא 15 שניות שלו, 10 שניות של שלי יחימוביץ' קורעת אותו מעל הדוכן ועוד 5 שניות של איזה גימיק של גפני.

וזה לא מוצא חן בעיניו.

שיקול נוסף כאן הוא שאם לפיד רוצה לדבר בכנסת הוא צריך לעשות את זה ביום של מליאה, מה שאומר שזה יום שממילא יש בו עוד חדשות פוליטיות מתחרות – בין אם חוקים שעוברים, ישיבות ועדה עם אקשן, או שרים אחרים שמדברים. ושוב, החשיפה התקשורתית תהיה קטנה יותר באופן יחסי.

לכן תמיד משתלם לו לחכות לאיזה יום חמישי או שלישי, כשלא קורה בכנסת כלום (בשלישי יש אמנם כנסת אבל זה יום קצר ומשעמם), ללכת לאיזה כנס ולהודיע מראש שהוא ידבר וכך גם להשבית את כל הכתבים הפוליטיים והכלכליים כי ממילא הם צריכים להגיע לשם כדי לסקר אותו, ולהשתלט על סדר היום התקשורתי.

כאמור, הוא לא המציא את הגלגל – כל פוליטיקאי בעמדת כוח שהוא לא איזה בני בגין נוהג ככה בשנים האחרונות. וזה גרוע, אבל לכל הפחות יש לאנשים כמו ביבי ושטייניץ' מידת הבושה שמונעת מהם למרוח שכבה עבה של בולשיט על המניעים שלהם ולנפנף בתוצר בראש חוצות כדי להעמיד פנים שמדובר באיזו החלטה ערכית שנועדה לשמור על כבוד הכנסת והדיון הציבורי, ולא בבחירה תדמיתית צינית לחלוטין. קשה לי להאמין שלפיד משקר לגבי מה שעומד מאחורי המדיניות הצינית שלו בצורה כל כך בוטה ויזומה. זה לא שמישהו שאל אותו אפילו, הוא פשוט החליט להטיל חירבון ממוקד לתוך האינבוקס של כל חבר ברשימת התפוצה שלו.

לגבי (ב): עוד עיוות. לפיד הרי התכוון להענות לקריאות הביניים. הוא נכנס בחרדים כי הוא ידע שזה מה שייצר כותרות, והוא 'נכנע' לקריאות הביניים בחדווה גדולה ועם חומר מוכן מראש. גפני הוסיף פרט שלא הופיע בסיכום המלוקק של לפיד, לפיו הוא אמר ללפיד שיותר לא יפול בפח שלו, ולפיד השיב "אתה אולי תצליח להתאפק, חבריך החרדים לא. בתוך חמש עשרה שניות אמצא לי פרטנר אחר לכך". לא שחייבים להאמין לגפני באשר לנסוח המדויק, אבל רוח הדברים היא נכונה בעיני. לפיד כיוון לפרובוקציה ומצא אותה.

אפילו אם מחליטים להאמין בכנות של לפיד, להאמין שהוא באמת התכוון מראש לשאת נאום הלוגי מופלא שלאחריו כולם היו יושבים במשך שעות ומלבנים את נושאי המחלקות, ורק קריאות הביניים דפקו את הכל בניגוד לרצונו – האם הוא ילד בן שש שחייב להענות להן באופן חמום מוח כי "הם התחילו"? הוא היה יכול לחכות בסבלנות כמה דקות שהן יגמרו, ואז לנאום את הנאום שלו.

כרגע החלק הזה של הטיעון הוא ברמת "לעולם לא אסלח לחרדים שהם גורמים לי להחליט לבזות את הכנסת".

ולגבי (ג): החלק הזה לא שקרי, אבל הוא די דבילי על רקע שאר הדברים של לפיד. בכל המכתב לפיד מנסה להציג עצמו כאביר השינוי, האדם הטהור שלא מוכן להתפשר על העקרונות שלו ולהכנע ל'משחק הישן'. אבל הרי בשורה התחתונה הוא לא משנה כלום – הוא ממשיך את המסורת של פוליטיקאים מאז שרון ואולמרט, ועושה משהו שהוא עצמו מודה שמבזה את הכנסת.

יש עתיד: באנו לשנות, אבל אווווו, החרדים האלה.

מודעות פרסומת

"אולי כדאי שאני אבדוק את זה" (ארי שביט, אף פעם)

לשם שינוי ארי שביט לא כתב על איראן, אז אפשר אולי לחזור ולהתעסק בו.

במקום זה, הוא נותן על 5 סיבות מדוע אנשים שבעי רצון לאחרונה בישראל: שקט חסר תקדים בגדה וברצועה; כלכלה חדשה של היי-טק וגז; פוליטיקה חדשה של אחי ופייסבוק; ובעיקר דעיכתה של הפוסט-ציונות (כך שביט).

שביט מתבסס על סקר שהתפרסם לכבוד יום העצמאות שהראה ש-90% מהיהודים גאים להיות ישראלים. לפי מה שראיתי, רוב התגובות מתרכזות בקשקושים שלו על כמה פוסט-ציונות הייתה אופנתית פעם ועכשיו היא לא, אבל נעזוב את זה ונתרכז ברישא של הדברים, לפיהם '…בשנים האחרונות פשטה בישראל תחושה חתרנית: בעצם לא רע כאן כל כך. בעצם יש סיבה לגאווה. אולי הציונות לא לגמרי נכשלה, ואולי מדינת היהודים לא לגמרי אבודה, ואולי יש תקווה.'

מה מתברר? בשנה שעברה נערך אותו סקר ויצא ש-93% 'גאים להיות ישראלים'. לפני האחי-פייסבוק, ולפני אובמה החדש. מה לגבי שאר הדברים? סקר הלמ"ס ב-2011 הראה ש-88% מהישראלים מרוצים עד מרוצים מאוד מחייהם. למעשה בכל סקרי הלמ"ס שמצאתי בהם את שביעות הרצון של הישראלים (2005-2011) הנתון הוא 82% ומעלה, מרוצים עד מרוצים מאוד מחייהם*. האם אלה 'השנים האחרונות' אליהם התכוון שביט? קשה להאמין, שכן אלה היו גם שנים של מלחמה ובעיות כלכליות, וחלקן בכלל בלי אובמה (חדש או ישן), ובטח בלי פוליטיקת הפייסבוק והאחי. נשארנו עם פוסט-הציונות. קשה לחשוב על מדד רציני ל'עוצמת הפוסט-ציונות', וקשה עוד יותר להאמין שלשביט יש אחד כזה. אני מניח שהוא השתמש באותו מדד לכל הדברים הללו – "מדד התחושה הפנימית בישבן של ארי שביט".

בקיצור, מכיוון שהרישא נופלת אין טעם אפילו לטפל בסיפא. הישראלים מרוצים מעצמם ומהחיים לא בתור עניין חדש מאוד, וכל ה'סיבות' של שביט למצב החדש לכאורה הזה מתפזרות כמו רוחות רפאים כועסות עם אור הבוקר. מזל ששביט איננו סטודנט שנה א' במבוא לשיטות מחקר, היו מעיפים אותו גם לכל הרוחות.

* למעשה נראה שיש מגמה של עלייה מונוטונית ואולי לינארית. יתכן שהדבר נובע מכך שאנשים דתיים יותר נוטים לענות שהם יותר שבעי רצון מחייהם, ויש יותר אנשים דתיים בסקרים? אולי. אין לי כוח להריץ את הרגרסיה כרגע, אני מניח גם שמישהו עשה את זה כבר.

או או – או ספרות, או פוליטיקה

לכבוד יום העצמאות, יאיר לפיד הכין למדינה מתנה, רשימה מטמטמת של משפטים בסגנון "אנחנו גם וגם".

כלומר, "הכין" במובן של "חימם איטריות מ-2010" – אז התפרסם הטקסט המקורי במסגרת הטור השבועי של מר לפיד, שהיה אז כאילו-עיתונאי.

הטקסט הנוכחי עבר שינויים מינימאליים, במקור נכתב על טורקיה "אנחנו גם כועסים על טורקיה ושיקפצו לנו, וגם רוצים שמישהו יסגור את זה כבר בשקט, כי יש לנו חבר באמ"ן שהסביר לנו כמה טורקיה חשובה", ואילו כעת יש התייחסות להתנצלות של ישראל. זה דווקא נחמד לראות שלפיד מסוגל לעבור על הטקסט של עצמו ולמצוא הבדלים בינו לבין המציאות, עד כה נראה שהיכולת הזאת חמקה ממנו.

בכל מקרה, המחזור של הטקסט הוא לא בדיוק חשיפה, אבל מעניין להצביע על כמה דברים:

1. המשפט של "לא ירחק היום ונצטרך להחליט מי אנחנו" היה הרבה יותר הגיוני ב-2010, אז טרם היה ברור פומבית אם לפיד רץ לפוליטיקה או לא, והמשפט נראה כמו שימוש נוסף של "אנחנו = אני" שלפיד מחבב.

2. לפיד מתעלל בלוגיקה כאן במיוחד מעבר לסתירות הרגילות שלו: (p ^ p)] ^ (!p ^ p!)! זה הכי מסוכן] ^  [(p ^ p!)!]. מטא-מה?

3. ה'אנחנו' של לפיד, כשהוא לא אך ורק הוא עצמו, אינו כולל אתיופים, ערבים, חרדים, מתנחלים – הרי אלו לא היו אומרים על עצמם שהם 'גם מאמינים שצריך לעזור לאתיופים להשתלב, וגם שהכי טוב להם בקהילה שלהם'. וכמובן שבחירת המילים היא באופן כללי מתנשא – לאתיופים צריך 'לעזור להשתלב' לא 'לעמוד על זכויתיהם למשאבים שווים מהמדינה'. שלא לדבר על ההתייחסות לאזרחיה הלא יהודים של מדינת ישראל.

אבל מעבר לאנקדוטות, אפשר להקדיש לטקסט הזה קצת יותר תשומת לב. בפעם הקודמת שהוא פרסם אותו, לפיד היה בעל טור בעיתון רחב תפוצות, סופר בעל-שם ומגיש תוכנית חדשות בטלויזיה. בתור שכזה, מאוד לגיטימי שיכתוב טורים כאלו שהמטרה שלהם לחמם לקוראים את הלב ולגרום להם להרגיש טוב עם עצמם. יש ז'אנר כזה של ספרות פופולרית שכל עניינה לנחם את הקורא ולאשרר את כל הציפיות שלה/ו. בספרות כזו, שלרוב היא די נבובה, האהבה לעיתים קרובות מנצחת ואיתה גם הטובים. דמויות שכל עניינן לעורר אנטגוניזם נופלות שדודות בצד הדרך ובבית, בין השמיכות, יכול הקורא לחבק את הספר ולאהוב לאהוב את העולם הפיקטיבי שיצר עבורו הסופר, מפלט מחיים של דכדוך ובדידות.

ספרות מהסוג הזה היא בדר"כ גרועה אבל בסה"כ אין לי בעיה עקרונית איתה. גם אם מדובר בקשקוש רדוד ושטחי, העובדה שהוא מעורר רגשות חיוביים בלבבות אנשים מסוימים היא לפחות על פניו, קמצוץ על כף הזכות. לכולנו יש סודות אפלים על מקורות תענוג רדודים שמבדרים אותנו מפעם לפעם.

עם זאת, לפיד אינו סופר יותר. כעת הוא פוליטיקאי ושר בכיר בממשלת ישראל. ככזה, טקסט מהסוג הזה הוא לא רק עלבון לחוש האסתטי או לעצם הכתיבה היצירתית, אלא הוא גם עניין די מסוכן. בתור שליח ציבור, חובה עליך לומר את האמת לציבור שאותו אתה משרת. חובה עליך להציג את העמדה שלך בצורה שמייצגת את תפיסת העולם שמנחה אותך בקבלת החלטות בשמנו. אני לא אומר שפוליטיקאים אחרים עומדים בסטנדרט הזה הרבה יותר טוב בהכרח, אבל הטקסט הזה של לפיד – הפעם כפוליטיקאי – הוא עבירה חמורה על החובה הזו. בתור פוליטיקאי, זה לא בסדר אם אתה גורם לאנשים להרגיש בסדר עם עצמם לגבי העובדה שהם לא חייבים לבחור כשזו אינה המציאות. הרשו לי לפרט.

הדרך הכי מחמיאה לקרוא את הטקסט היא לאור המסקנה שמופיעה לקראת הסוף שהיא – "אנחנו מכירים בכך שהחיים הם מורכבים, שבמדינה מסובכת כמו ישראל, האנשים הכי מסוכנים הם אלו שאין להם גם וגם. אלא שיודעים הכל, שאינם מתלבטים, שבטוחים שהם יודעים מי צודק (וזה בדרך כלל הם)." בפשטות, הרעיון הוא שהחיים מורכבים ומסובכים, במיוחד במדינת ישראל ושהניסיון להפשיט את המציאות ולחלק את העולם למחנות, תומכים ומתנגדים, שחור ולבן הוא לא רק פשטני אלא גם מסוכן. זה רעיון טוב, שאני אישית מאמין בו מאוד. עם זאת, להחזיק בעמדה בזו ברצינות משמעו להאמין שבמקרים רבים הויכוח בין צדדים שונים הוא אינו אלא ברירה כוזבת – זה פשוט לא נכון שהמציאות מציבה בפנינו רק את הברירות שמיוצגות בויכוח, כי היא מורכבת יותר. (כאמור, אני משתדל לקרוא את הטקסט בצורה המחמיאה ביותר – שהרי לפיד סותר את עצמו מיד במשפט הבא ואומר שבעצם 'אנחנו יודעים גם, עמוק בליבנו… לא ירחק היום ונצטרך להחליט' – אין דרך לקרוא את המשפט הזה כעקבי עם שאר הטקסט, ולכן אני בוחר להתעלם ממנו לצורך הפרשנות המחמיאה). זה כמובן נכון לגבי הרבה אמירות פוליטיות, כמו שויקיפדיה אומרת, הכשל הלוגי הזה חביב במיוחד על פוליטיקאים – "האם אתה בעד שלום, או שאתה רוצה לפוצץ את המסגדים בהר הבית?"  הטקסט של לפיד, בפרשנות מחמיאה, מעלה כאלו דילמות כוזבות ואומר, כנגד למחנאים מכאן ומכאן, שאפשר להחזיק בעמדות רציניות מבלי להתחייב למכלול של העמדה המחנאית כולה. חלק מהדברים שהוא מונה ללא ספק נכנסים לקטוגריה הזו. למשל, הוא אומר שאנחנו חושבים ש'גם מערכת החינוך הכי גרועה בעולם המערבי וגם המצאנו את הדיסק-און-קי'. עכשיו, לא ברור לי שיש מישהו כזה, אבל אם מישהו חושב ש'בוא'נה, אבל המצאנו את הדיסק-און-קי, לא יכול להיות שמערכת החינוך פה כזו גרועה!' אז הוא כמובן טועה, בגלל שהבחירה בין האופציות האלו היא בחירה כוזבת.

אבל הרעיון הזה לא עובד כאשר הבחירה שאתה מציג היא בין שני דברים שלא יכולים להתקיים בו זמנית. הבחירה בין לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה אינה בחירה כוזבת, היא מציאות. אם אתה רוצה לרדת במשקל אז אתה צריך להימנע מאכילת סביח באופן קבוע, זה פשוט לא הולך ביחד. זה או או – או שתרד במשקל, או שתאכל סביח כל יום. לגרום למישהו שרוצה לרדת במשקל שהוא יכול להרגיש טוב עם עצמו גם אם הוא אוכל סביח כל יום זה לא להיות ישר (אני לא מדבר על איזה סביח מדי פעם או על העובדה שאם אכלת סביח, עדיף לסלוח לעצמך ולא לרדת על עצמך), זה פשוט לשקר לו ולעצמך לגבי הברירה שעומדת בפניו. הבעיה היא, שלא המצאתי את הדוגמא על הסביח. זה בדיוק מה שלפיד אומר שם. אבל זה לא נגמר בסביח, כי לפיד עושה את אותו דבר גם לגבי נושאים רציניים יותר. הוא אומר שאנחנו 'גם רוצים שלום… וגם לא מבינים למה דווקא מאתנו מבקשים כל הזמן לוותר'. עכשיו, עזבו רגע את הנימה הילדותית-המתבכיינת של הפרספקטיבה – אחת הבעיות בפוליטיקה הישראלית היא שאנחנו, אם תרצו, לא מספיק כנים עם עצמנו. אנחנו חייבים להבין, כמו עם הסביח, שאם אנחנו רוצים שלום אז אנחנו צריכים גם, אם תרצו לקרוא לזה ככה, לוותר. שלום, לא רק במקרה הישראלי אלא בכלל, מצריך השגת פשרה ולהתפשר זו סה"כ מילה של מבוגרים ל'לוותר'.  להתעקש לרצות שלום ולא לרצות מה שצריך בשבילו, זה כשל של רציונאליות.

וזו רק דוגמא אחת מיני רבות. לפיד אולי מרגיש בסדר גמור למחזר את הטורים שלו בתור פרופגנדה פוליטית. אבל עכשיו זה כבר לא סתם ספרות זולה – זה חוסר אחריות.

גדר פרוצה – עוד דרך לעקוף את חומת התשלום של הארץ

הנה שיטה פשוטה עוד יותר מאלה ברשימה הקודמת לקרוא את תוכן ה'פרימיום' של אתר 'הארץ':

קחו את הכתובת של הכתבה שאתם רוצים לקרוא, קצצו את המילים (אם יש) בין haaretz.co.il ובין premium והכניסו את המילה mobile, וכך תגיעו לגרסת הכתבה לפלאפונים, שאינם חסומים עדיין. למשל:

http://www.haaretz.co.il/news/science/.premium-1.1992404

הופך ל-

http://www.haaretz.co.il/mobile/.premium-1.1992404

זה נוח לקריאה, וזה בלי פרסומות. אני מניח שאנשים אחרים כבר עלו על זה, אבל אם לא – אז הנה שירות לציבור.

אני עדיין בעד לשלם ל'הארץ', אגב, למרות הקמפיין הגרוע.