לקום היום בבוקר: 20 שנה ל-Groundhog Day

מאת נביא שקר

פנייה למי שבמקרה לא ראה את הסרט "לקום אתמול בבוקר" (התרגום ההכרחי-אך-מיותר ל"יום המרמיטה"): אין לכם מה לחפש כאן.

פנייה לכל השאר: סרט נהדר, מה? 20 שנה עברו מאז פיל קונרס (ביל מארי) נתקע בלולאת זמן בעיירה קטנה בפנסילבניה, בה הוא קם כל פעם בדיוק באותו יום. הפרשנות המקובלת של הסרט היא משהו כזה:

קונרס הוא בן-אדם רע, שנענש על-ידי כך שהוא נתקע באותו יום. מדובר בגהנום פרטי, מעין "דרך ללא מוצא" בודהיסטית, שקונרס נחלץ ממנו רק לאחר שנים רבות של מירוק אישיות (יש האומרים 10-40 שנים, יש האומרים 10,000).

זאת הפרשנות המקובלת כי היא נאמרה במפורש על-ידי התסריטאי. אבל הנה בכל זאת נקודת הסתכלות אחרת על הדברים.

כדי להסביר אותה, אומר קודם שהייתה תקופה בחיים שלי שהייתה מונוטונית להחריד. הייתי קם מוקדם בבוקר באותה שעה, מפספס את אותה רכבת, תופס את אותה רכבת מאוחרת יותר, יוצא החוצה באותה תחנה, שם היה מחכה לי אותו איש הבייגל'ה – זה שצועק "כן! כן! בייגל'ה טרי! בייגל'ה חם, חבר'ה!". כאילו בכל רגע נתון מישהו שואל אותו "תגיד, הבייגל'ה הזה, הוא במקרה טרי?". ולא שזאת הייתה מחשבה מקורית במיוחד, הייתי חושב אותה כל יום. הייתי הולך לאותו משרד ועובד על אותם דברים ואוכל את אותה ארוחת צהריים עם אותם אנשים ושומע אותן בדיחות וחוזר הבייתה באותה רכבת ורואה את אותה תכנית טלוויזיה ונרדם מהר. הרגשתי כמו קונרס, הרגשתי שאני חי ביום המרמיטה.

אבל אני הייתי במצב הפוך. קונרס חי את אותו יום, אז הוא יכול להרשות לעצמו לבזבז אותו על לימודי פסנתר. אני חייתי ימים שונים, הם פשוט נראו בדיוק אותו דבר, ולמי יש זמן לפסנתר?

קונרס לא קולל בכך שהוא חי באותו יום. הוא היה חופשי לעשות כרצונו. לקח לו זמן רב להבין זאת, אבל בסופו של דבר הוא הצליח לחוות ביום המרמיטה חיים שלמים ומלאים. ואז האלים זרקו אותו מגן-העדן, והחזירו אותו לנהר הזמן.

העובדה שקונרס שמח בסוף הסרט מראה שהוא לא באמת הפנים את הלקח. אולי בגלל זה הוא נזרק החוצה. או אולי האלים אכזריים ללא סיבה.

מודעות פרסומת