נביא שקר

הנבואה ניתנה לשוטים

חודש: פברואר, 2013

citation required

הפוסט קטנוני יותר מהרגיל, ומערב אימיילים ביני לבין אדם אחר. הוא מהווה סוג של קרב אינטרנט.

לד"ר גיא בכור – הפרשן שמפרסם את הגיגיו באתר gplanet – יש חיבה להפניות היסטוריות. מאמר על החמאס נפתח בתיאור ההתנקשות ביוליוס קיסר. מאמר אחר על הרשות נפתח דווקא במשפחת דה-מדיצ'י. אני בעד התחלות לא-במיוחד-קשורות שיוצרות עניין, ואף שהדבר לעיתים קרובות מאולץ אצל בכור, אם זה היה סוף הסיפור לא הייתי מטריד אתכם.

העניין הוא שלפני כמה ימים בכור פרסם מאמר על המצב בין ישראל לארצות-הברית, וקישר אותו לנטישתו מרצון של הכתר על-ידי לצ'ארלס החמישי, מלך ספרד והקיסר הרומי הקדוש. בכור מפרט:

אלא שיום אחד, ובאופן שהדהים את אירופה כולה, הוא נטש הכל, ויתר על הכתר ועל הממלכה העצומה לטובת בנו, ופרש למינזר, עד למותו. הכל פערו פה בתדהמה לנוכח הנסיגה שלו: אנשים ששנאו אותו ויראו מפיו החלו פתאום לקרוא לו עכשיו "קארל הגדול", ורבים החלו לראות בו קדוש, עד כדי כך. תדמיתו ההיסטורית קיבלה מהפך. קארל ידע לשחק את משחק הזמינות והנדירות, ולפיו ככל שמישהו זמין ונראה יותר, כך ערכו יורד, וההיפך, ברגע שאתם "מרעיבים" את הצד השני, ורומזים שאתם כבר לא פנויים, או שהקשר עלול להסתיים, כך הכבוד וההערכה כלפיכם עולים, בדיוק כמו בעולם החיזור הרומנטי. זו גם הסיבה מדוע כאשר אנשים מסוימים מתים, ערכם רק עולה. פתאום רואים כמה גדולים היו, רק משום שהם לא נמצאים עוד, והם מעכשיו נדירים. זו גם הסיבה מדוע אנו בישראל מחליפים פוליטיקאים בקצב…(הגיג ארוך)…ישראל "נעלמה" בארבע השנים האחרונות בממשל האמריקני, אולי בגלל חוסר כימיה בין מנהיגים ואולי בגלל חוסר הבנה של אובמה מהם  האינטרסים האמיתיים של ארצו כמעצמה עולמית.

בכור אז עובר לניתוח של המצב בין ישראל לארצות-הברית, ניתוח מגוחך למדי, אם כי לא פחות מגוחך מהניתוחים של כל-מיני פרשנים ופוסט-הוקרים רשמיים. אז נעזוב את זה. אני מעדיף להתמקד דווקא בידע ההיסטורי שבכור מתהדר בו כאן. עד כמה שאני יודע (גוגל-גוגל-ויקיפדיה), יש תיאוריות שונות מדוע צ'ארלס ויתר על משרתו, ו'משחק זמינות' הוא לא בדיוק הסבר מוכר.

מותר לבכור להמציא הסברים פסיכולוגיסטיים כמו כל אחד אחר, כמובן. אני רוצה להתמקד בפרט אחד שהזדקר והפריע לי במיוחד, המשפט "אנשים ששנאו אותו ויראו מפיו החלו פתאום לקרוא לו עכשיו 'קארל הגדול', ורבים החלו לראות בו קדוש".

לא מצאתי שום קישור, הפנייה או אסמכתא שתומך בכך, לא לכך שאויביו פתאום כינוהו בכינוי של שארלמאן, ולא שרבים ראו בו קדוש. זה לא אומר שזה לא נכון, ואני מניח שבכור מסתמך על דברים כלשהם כשהוא מקליד את ניתוחיו המלומדים?

נכון…?

כתבתי בנימוס ובחנפנות משהו לד"ר בכור תחת אחד הבדויים, הצגתי עצמי כאדם חובב היסטוריה ומעוניין לקבל את ההפנייה לטקסט המקורי עליו מבוסס המשפט הספציפי הזה. בכור השיב:

תודה על המייל ועל העניין!

אין לי טקסט ישיר, משום שהמידע בנוי על היידע הכללי שלי, ועל הזיכרון האישי. אני מניח שתוכל לבדוק באנציקלופדיות ואפילו בוויקיפדיה. אך מה שפרסמתי ידוע היטב.

הרמתי גבה. אולי זה בגלל שאני לא הייתי מעז לכתוב מידע היסטורי שלא נבדק בצורה מינימאלית, אפילו בבלוג נידח שאף אחד לא קורא אותו. כאמור, זה גם לא בדיוק 'ידוע היטב'. כתבתי לבכור שנית, בניסיון לוודא שהוא מבין שהכוונה איננה לפרישת צ'ארלס החמישי באופן כללי, אלא ספציפית לתגובת אויביו, הכינוי קארל הגדול, וייחוס הקדושה. הבהרתי שחיפשתי כבר באינציקלופדיות ולא מצאתי אסמכתא. בכור לא ענה, ייתכן שהוא היה עסוק בכתיבת מאמר המקשר בין רספוטין לניסוי הגרעיני של צפון קוריאה (אני לא ממציא את זה).

אז כתבתי עוד 3 פעמים במרווח של כמה ימים כל פעם. קטנוני, כבר אמרתי?

בכור השיב:

חלק גדול מן הנכתב באתר הוא הידע הכללי שלי. לא הסתמכתי על מקור לצורך העניין, הרי זה מן המפורסמות. אתה מוזמן לחפש, ולמצוא אסמכתא, אני בטוח שתמצא.

אם לא, חזור אלי.

הבהרתי שוב פעם שאני מתכוון למידע ספציפי, ושלא מצאתי אותו במספר אינציקלופדיות. בכור לא השיב, אז כתבתי עוד 3 פעמים במרווח של כמה ימים כל פעם (למה? כי ככה).

הנחתי שבכור סתם מתחמק מלהכיר בכך שהוא מקשקש, אבל חשבתי לכתוב עוד פעם אחת, הפעם תוך הדגשה שאני הולך להעלות את הדברים בפומבי (אאאאווווווו). הוא לא ענה.

ועכשיו, אפשר ללכת לישון.

מודעות פרסומת

לקום היום בבוקר: 20 שנה ל-Groundhog Day

פנייה למי שבמקרה לא ראה את הסרט "לקום אתמול בבוקר" (התרגום ההכרחי-אך-מיותר ל"יום המרמיטה"): אין לכם מה לחפש כאן.

פנייה לכל השאר: סרט נהדר, מה? 20 שנה עברו מאז פיל קונרס (ביל מארי) נתקע בלולאת זמן בעיירה קטנה בפנסילבניה, בה הוא קם כל פעם בדיוק באותו יום. הפרשנות המקובלת של הסרט היא משהו כזה:

קונרס הוא בן-אדם רע, שנענש על-ידי כך שהוא נתקע באותו יום. מדובר בגהנום פרטי, מעין "דרך ללא מוצא" בודהיסטית, שקונרס נחלץ ממנו רק לאחר שנים רבות של מירוק אישיות (יש האומרים 10-40 שנים, יש האומרים 10,000).

זאת הפרשנות המקובלת כי היא נאמרה במפורש על-ידי התסריטאי. אבל הנה בכל זאת נקודת הסתכלות אחרת על הדברים.

כדי להסביר אותה, אומר קודם שהייתה תקופה בחיים שלי שהייתה מונוטונית להחריד. הייתי קם מוקדם בבוקר באותה שעה, מפספס את אותה רכבת, תופס את אותה רכבת מאוחרת יותר, יוצא החוצה באותה תחנה, שם היה מחכה לי אותו איש הבייגל'ה – זה שצועק "כן! כן! בייגל'ה טרי! בייגל'ה חם, חבר'ה!". כאילו בכל רגע נתון מישהו שואל אותו "תגיד, הבייגל'ה הזה, הוא במקרה טרי?". ולא שזאת הייתה מחשבה מקורית במיוחד, הייתי חושב אותה כל יום. הייתי הולך לאותו משרד ועובד על אותם דברים ואוכל את אותה ארוחת צהריים עם אותם אנשים ושומע אותן בדיחות וחוזר הבייתה באותה רכבת ורואה את אותה תכנית טלוויזיה ונרדם מהר. הרגשתי כמו קונרס, הרגשתי שאני חי ביום המרמיטה.

אבל אני הייתי במצב הפוך. קונרס חי את אותו יום, אז הוא יכול להרשות לעצמו לבזבז אותו על לימודי פסנתר. אני חייתי ימים שונים, הם פשוט נראו בדיוק אותו דבר, ולמי יש זמן לפסנתר?

קונרס לא קולל בכך שהוא חי באותו יום. הוא היה חופשי לעשות כרצונו. לקח לו זמן רב להבין זאת, אבל בסופו של דבר הוא הצליח לחוות ביום המרמיטה חיים שלמים ומלאים. ואז האלים זרקו אותו מגן-העדן, והחזירו אותו לנהר הזמן.

העובדה שקונרס שמח בסוף הסרט מראה שהוא לא באמת הפנים את הלקח. אולי בגלל זה הוא נזרק החוצה. או אולי האלים אכזריים ללא סיבה.

הו אירוניה, יש לך שפם

שמתם לב אודות הדיווחים על המו"מ המתנהל בין ציפי לבני ותנועתה 'התנועה' על הצטרפות למו"מ?

אם זה יהיה המצב ולבני תיכנס לממשלה בעוד שלי יחימוביץ ומפלגת העבודה יישארו בחוץ, הרי שמדובר בהיפוך תפקידים אירוני בשני מובנים לפחות, אם לא יותר. גם אם איננו רוצים להיות ציניקנים לגמרי, כפי שכתבתי בפעם הקודמת שדיברתי על לבני ויחימוביץ' בהקשר הזה, הרי שאין מניעה לפחות להתשעשע ולצחוק, אפילו אם הבדיחה היא על חשבננו.

ראשית, האירוניה הבולטת ביותר היא סיפורו של הגיבור הטראגי עמיר פרץ. רבים העירו על כך, אז אין מה להכביר במילים – האיש שעזב את העבודה משום שמנהיגתה יחימוביץ' סירבה להצהיר שלא תצטרף לממשלת נתניהו, הצטרף למנהיגת התנועה שלא נתנה כזו הבטחה ותצטרף עכשיו לממשלת נתניהו. כל זאת בעוד יחמיבוץ' נשארת בחוץ, מסונדלת עקב הצהרתה טרום הבחירות, שניתנה לא מעט הודות ללחצים שפרץ עצמו יזם והפעיל בעוד שהיה במפלגת העבודה. למי שעוד לא הסתובב הראש מוזמן לחשוב על העניין הבא – יחימוביץ', שנאנחה אנחת רווחה כשפרץ עזב אותה סוף סוף לאנחות, מתגעגעת אליו בימים אלו שבהם כמה מחברי סיעת העבודה לוחצים עליה להיכנס לממשלת נתניהו. קולו הרועם בישיבת הסיעה היה בוודאי מסייע לה לעמוד בהתנגדותה.

אבל יותר מעניין לראות דווקא כיצד החליפו במקומותיהן לבני ויחימוביץ'. בפעם הקודמת טענתי כאן שפרישתה של לבני היא אבידה לפוליטיקה הישראלית ושהיא לא השכילה להפנים את כלל הברזל של האב הרוחניה פוליטי שלה, אריאל שרון, שטען שתמיד יש להישאר על הגלגל. התברר שטעיתי באופן משולש (או שמא לבני קראה את דבר הנביא?)  – לבני לא פרשה, דווקא כן למדה את הכלל והכי חשוב – פרישתה לא תהווה אבידה לפוליטיקה הישראלית. כבר כשאמרה שהמעבר של פרץ למפלגה שלה אינו בגידה בבוחרים שכן היא התרחשה לפני הבחירות הרמנו גבה. היא טענה שאין בעיה במעבר מפני שהוא נעשה לפני הבחירות, ומאפשר לבוחרים להביע את דעתם על העניין ואילו היה נעשה אחרי הבחירות, הרי שיש בו טעם לפגם. אבל לבני לא נתנה דעתה על העניין שפרץ זה עתה עמד לבחירות בפריימריז במפלגת העבודה. מי איתם? האם אלו אינם בוחרים? מה בין בוחרים לבוחרים? האין בזה טעם לפגם שהוא עמד בפני חברי מפלגת העבודה, ביקש את קולם והשפיע על מבנה הרשימה שבה הוא לא רץ?

אם תצטרף לבני לממשלת נתניהו, על תקן עלה תאנה לצורך קידום תהליך השלום בממשלה שהשותפים הבחירים בה הם נתניהו, ליברמן, בנט ולפיד – אפשר יהיה לומר שהיא השלימה את המהפך המלא. ויחימוביץ', שקרצה למרכז, העמידה פנים שמפלגת שמאל, אמרה שזה כסילות פוליטית להתחייב לפני הבחירות לא להצטרף – תלך לאופוזיציה בגו זקוף, מלאת צדקנות ותחושת עליונות. בקיצור, היא תקח את התפקיד הדרמטי של לבני, בעוד לבני תקח את התפקיד המתפשר שלה כשתשב בממשלת נתניהו.

אני עדיין ממליץ לא להתגבר לגמרי על תחושת הקבס. אם לבני תשכח לגמרי מהאידיאולוגיה שלה, תשב כעציץ בממשלה שלא תקדם תהליך מדיני ותפזר האשמות חלולות בתום הקדנציה שלה – הסיעה שלה תתמרד (מצנע ופרץ יהלמו בתופים) וסופה יהיה כסופה של קדימה. אם, מצד שני, יהיה לה כוח לא ייאמן לגרור את נתניהו, ליברמן ובנט לצעדים משמעותיים בתחום המדיני הרי שהיא תוכיח את עצמה כפוליטיקאית מדהימה שידעה לסתום את האף ולהתפשר גם שלא היה בסיס להאמין שיש לכך שחר. קטונתי ממתן תחזיות, למדתי כבר בדרך הקשה שהחיים עולים על כל דימיון, בטח בפוליטיקה הישראלית.