אפילוג – הרהורים שלאחר מעשה

מאת נביא שקר

בפוסט הקודם פרסמתי פה מחקר קצר שערכתי, לבקשתו של הקורא א. שביט, אודות דיוק תחזיותיו לאורך השנים. ממוצע הציונים שלו אינו מזהיר, בלשון המעטה, אבל מה יש בזה ללמדנו אודות תחזיות של פרשנים? למרות הטון הארסי בחלופת המכתבים, הרי שהמסקנה העיקרית של המחקר שלי, כמו גם של הורוביץ, הייתה סך הכל שירגיע קצת את הטון הנחרץ. אם זה הסיפור, אז על מה כל המהומה? כמה מחשבות על חילופי הדברים עם שביט דרך הורוביץ.

התגובה של שביט ב'מכתב הקרב' הזכירה את תגובת הפסיכולוגים למאמרה של אווה אילוז ב'הארץ'. קטונתי מלהשוות איסוף ארכיוני של התבטאויות אומללות לניתוח סוציולוגי מקיף כמו זה של אילוז, אך בכל זאת – מרתק לראות בתגובה של אילוז את ההסברים על שיטת המחקר הסוציולוגית שלה  ולהשוות את הניתוח שלה לתגובה שלהם לתגובתו של שביט.

ראשית, היא מצביעה על כך שיש פער בין כוונותם של אנשים והשלכות פעולותיהם. לכן, חשוב להגיד שהניתוח של מאמרי של שביט אינו מפקפק בכנות כוונותיו או אמונתו בדבריו בעת שבה הם נאמרו, אם כי אפשר לצפות ממנו שאחרי זמן ובראייה לאחור הוא יסיק מסקנות וילמד משנה זהירות. במילים אחרות, אין בדברים ניסיון לפקפק ביושרו של שביט, אלא בדיקה של נכונות תחזיותיו. יכול להיות חוזה כן שמפיק תחזיות שהוא מאמין בהן בכל ליבו ועדיין אינן נכונות. מאחר ולא נראה לי שיש מישהו שחושב שתחזית זה עניין קל לא ברור למה מתקשה שביט להודות בכך שטעה. ובכלל, הורוביץ הרי רק מבקש משביט שיהיה 'טיפה, אפילו טיפ טיפונת, קצת פחות נחרץ' – קורטוב סקפטיות בריא, לא יותר. אף אחד לא האשים את שביט בזדון. לפחות, בינתיים.

שנית, אומרת אילוז, ההתבוננות שלה מתמקדת בהשפעות מצבטרות של פעולות אינדיביודאליות שכל אחת מהן אולי ניתנת להסבר. גם אם שביט צודק בכל הסבריו ויודע להגיד איך צדק ומדוע טעה, הרי שהצטברות התחזיות השגויות צריכה להרהר שנית במפעל כולו. ייתכן ומפעל התחזיות שלו נגוע באלרמיסטיות? אולי הוא נטוע בהערכה מוגזמת של יכולות התחזית? אפשר לומר שיותר מביקורת נקודתית על תחזית כזו או אחרת, המסקנה העיקרית שעולה מהבדיקה היא שכדאי להיות קצת יותר סקפטי באופן כללי. עם משנה זהירות לא הולכים לקנות במכולות, כמו שאומרים, ויכול להיות שבשביל להמריץ אנשים לעשות דברים אין ברירה אלא להסתמך על מיטב המידע שיש לנו. אבל מדי פעם אפשר לעצור ולחשוב קצת ולהזכיר – מיטב המידע שיש לנו הוא בדר"כ לא מספיק טוב.

שלישית, טוענת אילוז, על אינסטינקט ההתגוננות של מבקריה ואומרת שההתקפה האישית עליה מראה שנגעה בנקודה רגישה. אין ספק שכאשר שביט מדביק לטור שרובו ככולו ציטוטים שלו את התווית 'מוכה שנאה', אפשר לחכך ידיים בהנאה בידיעה כי הנה הפעם, נגענו בלב העניין.

אך הנקודה המשמעותית ביותר בתגובתה של אילוז היא התמקדותה במבנים חברתיים ותופעות חברתיות רחבות. אולי זה ינחם במעט את מר שביט לדעת שאינו כל כך מיוחד. כפי שצויין פה בעבר, התקשורת באופן רחב נוטה לרדוף אחרי סנסציה ולייצר דרמה גם איפה שאינה קיימת. לכן זה די סביר שעיתונאי שבמקרה נוטה להפיק תחזיות ייטה לאלרמיזם מוגבר. כלכלנים ייקראו לכך 'מערך התמריצים' שעומדים בפני עיתונאים ויצביעו על העובדה שללא דרמטיזציה וסנסציות מתקשים עיתונאים לקבל חשיפה. סוציולוגים יקראו לכך 'הנורמה העיתונאית' ויסבירו שכך עיתונאים 'מתחנכים' – עוברים סוציאליזציה, הכשרה, מקבלים קידום וכן הלאה. כך או כך, הנטייה להגזמה בחומרת הסכנה אינה פרטית לשביט, אלא מובנת בתוך המערכת העיתונאית.

האם זה אמור לגרום לשביט להרגיש יותר טוב? אני לא יודע. בכל אופן, בתור קולגה במקצוע הנבואה, אני יכול לומר בוודאות: תחזית זה עניין מסובך. רוב התחזיות שלנו שגויות וזה בסדר – תהליכים חברתיים הם תהליכים מורכבים שתלוים בהמון גורמים, ואנחנו לא באמת יודעים לבודד אותם ולהצביע בביטחון על הכיוון שאליו אנחנו הולכים. אי-וודאות עמוק הוא חלק אינטגרלי מהמצב החברתי של המין האנושי. אז אין מה לכעוס ממש על מי שחוזה ושגה ולא צריך להפסיק לייצר תחזיות. אבל כדאי יותר להסתכל על התחזיות בתור שיקוף של מצב הדברים בזמן מתן התחזית – מין תמונת מצב של הדברים כפי שהם מוצגים כיום. בהתסכלת בדיעבד על תחזיות פחות משנה לבדוק אם צדקנו או לא, יותר מעניין לראות איזה מצב הצטברות התחזיות משקף.

במקרה של שביט, אין הרבה מה להכביר במילים. אפשר לומר שהוא מהווה תזכורת לכך שאלארמיזם אפוקליפטי הוא סחורה שמוכרת היטב בישראל של שנות האלפיים. תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם מנהלים קמפיין או מנסים למכור איזה משהו.

מודעות פרסומת