גיליון ציונים, לבקשת הקורא ארי ש.

מאת נביא שקר

אביב הורביץ כתב לאחרונה מכתב לארי שביט, בו הוא מבקש ממנו להיות טיפה פחות נחרץ באשר ל-, ובכן, הכל. הורביץ' הזכיר בנדיבותו את עבודת הארכיון שעשינו כאן, עבודה ששביט כנראה מכיר, שכן הוא עונה: "אני תמיד פתוח לביקורת. אני קשוב גם למקטרגים וגם ליריבים. אבל השיח צריך להיות מכובד, מכבד, ענייני, ונקי. צר לי על כך שבעל טור כמוך, העוסק במוסר עיתונאי, ממחזר דבי בלע של בלוגר אנונימי ומוכה שנאה מבלי לקרוא את המאמרים שמותכם נשלפו ומבלי לבדוק את ההקשר שמתוכם…התרברבתי בתובנות העבר שלי".

אוקיי, אז שלוש הנקודות האחרונות הן קצת עריכה מגמתית מצידי, אבל היי, בלוגר אנונימי ומוכה שנאה כבר אמרנו? אני עומד מאחורי שאר הדברים שכתבתי, שכן 95% הם הדברים של שביט עצמו, בהקשר המתאים.

שביט עובר לנתח מדוע הוא בעצם צדק בכמעט כל הנבואות שלו, ומקנח בפסקה:

"מעולם לא אמרתי אמרתי-לכם. לא התבוננתי לאחור ולא התרברבתי בתובנות העבר שלי. אף הייתי רגיל לכך שאני עיתונאי של מחוץ-ללהקה אשר הלקה אוהבת לנעוץ בו מדי פעם את שיניה. אבל כיוון שאילצת אותי לדפדף באי אלו מאמרים שכתבתי בעשרים השנים האחרונות, התברר לי שהחיים מחוץ ללהקה אפשרו לי לראות לא פעם את שאחרים לא ראו…כך שאני הראשון אשר יקבל בברכה מחקר רציני שיבדוק באופן מעמיק את גיליון ההישגים והכישלונות שלי לאורך השנים בקשת רחבה של נושאים. אבל לא כך. לא בשטחיות וברשעות. לא כאשר ההתכתבות היא עם בלוגר נוטף ארס ואכול קנאה אשר אין בו את אומץ הלב את היושרה הנדרשים כדי להתייצב מולי ולהתייצב מול הקוראים בפנים גלויות."

ובכן מר שביט, אם אתה מתעקש. לא לגבי הפנים הגלויות, אבל אין סיבה ש'גיליון הישגים וכשלונות' לא יכול להגיע גם באופן אנונימי. לפני שניגש לעניין עצמו, כמה הערות כלליות:

* מגמות נכונות מול צעקות פאניקה נקודתיות: הרבה פעמים קורה ששביט מצביע על תהליך שהוא באופן כללי מדאיג. ההתחמשות הגרעינית של איראן זה דבר מדאיג. הקיפאון מול הפלסטינים זה דבר מדאיג, וכו'. אבל שביט מכריז על כל רגע ורגע בתור הרגע הגורלי, וזריעת הפאניקה היא בדיוק הבעיה העיקרית של שביט.  מעבר לכך, זה לא חוכמה להגיד אחרי מתקפה על או של איראן 'צדקתי שאנחנו בשנה הגורלית מול איראן', אם אתה אומר את זה כל שנה. במקרים בולטים כאלה הציון שלו יכלול את המילה שז"ם, קיצור של הביטוי "שעון זאבים מקולקל" בו השתמשנו בעבר. וכן, זה חוזר על עצמו עד כדי כך שהמצאתי לזה ראשי תיבות.

* גורלי בדיעבד: להגנתו טוען שביט כי אכן 2007-2008 היו שנים גורליות ומכריעות בנושא האיראני, ו-2011 אכן התבררה כשנת האופק המדיני האחרונה, מה שזה לא אומר. ללא גישה ליקומים מקבילים אין לנו דרך לדעת את זה. האם 2011 – שנה שבה לא התרחש תהליך מדיני – אכן הייתה שונה באופן מהותי בפוטנציאל שלה מול 2009, 2010 או 2012, בהן גם לא התרחש תהליך מדיני? זה לא שכולם גם מסכימים על 2011 ספציפית, בדיוק כפי שלא כולם יסכימו כעת ש-2003 הייתה שנת חריצת הגורל של ירושלים (כן, הוא כתב את זה). במקרים כאלה הציון של שביט יכלול את הביטוי היש"ג, קיצור של 'היסטוריון יתרץ שנים גורליות'. אכן, גם הנקודה הזאת חוזרת על עצמה עד כדי כך שהעדפתי פשוט להמציא לזה ראשי-תיבות.

* פסיכולוגיה בשניקל: הניתוח של שביט את עצמו מזכיר לי מחקרים של גילוביץ' על הדבקות בהימורים אפילו כאשר הם מתבררים כהפסד. לדוגמא, כאשר אנשים מהמרים על קבוצה שלדעתם תנצח במשחק פוטבול, אם הם צדקו הם פשוט מקבלים את הדבר בלי הסבר נוסף, אבל אם הקבוצה מפסידה הם מפרשים מחדש את המשחק כך שהקבוצה בעצם "הייתה אמורה" לנצח והם צדקו "עקרונית" בהימור שלהם, רק שבמקרה היה איזה כשל טכני שמנע את זה. שביט איננו יוצא דופן – כולנו עושים את זה, וקשה להמנע מכך, אבל כדאי לפחות להיות מודעים לכשל הזה.

* עניינים טכניים: בדקתי מאמרים של שביט מאז 2001, ובחרתי כאלה שיש בהם התייחסות ברורה לאירועים עתידיים כלשהם (לא הכל נכנס, כולל הרבה חוות דעת כלליות וראיונות). זה הולך להיות ארוך וטרחני. לו הייתי מצטט את כל הטקסט של שביט בכל פעם שאני מתקף נקודה כלשהי הפוסט הזה היה בלתי-קריא עוד יותר. על-כן לצורך הקלה אני אשתמש בהפניות בסגנון ביבליוגרפי לציטוטים של שביט, כך [1], ומי שרוצה יוכל לקרוא את הקטע עליו אני מתבסס בסוף הפוסט, כולל הפנייה לשם ושנת המאמר המקורי. ההתייחסות למכתב התגובה של שביט להורביץ תהיה ל'מכתב הקרב'.

נתחיל.

סוריה:

אני מתחיל בסוריה כי שביט מתחיל בסוריה ב'מכתב הקרב'. שביט, לפי דבריו עצמו, עודד מהלך של שלום תמורת גולן וטען שהדבר יחולל שינוי אסטרטגי חיובי, המוצא היחיד של אובמה, והוא גם לחץ להשיג את הדבר תוך פרק זמן קצר ('הדקה היא הדקה ה-90')[1]. עניין לגיטימי לחלוטין, אם כי באופן אופייני הוא טען בנחרצות שאי-פעולה בנושא היא 'איוולת' מהסוג שברברה טוכמן הצביעה עליה. ב'מכתב הקרב' שביט מסביר כי למרות מלחמת האזרחים בסוריה הוא בעצם צדק בעמדתו לאורך כל הזמן – בעשור הקודם היה חלון הזדמנויות נדיר להשיג שלום מול סוריה, והוא התפספס [2]. גם זה הסבר אפשרי לגטימי בדיעבד.

אלא שיש מי שתוקע מקל בגלגלים של שביט. ומי שתוקע את המקל זה ארי שביט. והמקל הוא ארי שביט: לאחרונה שביט עצמו כתב חשבון נפש בו הוא מודה שהוא טעה בנושא הסורי, ומסביר כי אם היינו חותרים לשלום בשנות האלפיים היינו מקבלים טרור איום ונורא בעשור הנוכחי, עם רעל בירדן ופוטנציאל לאלפי הרוגים[3]. הוא מסיים בהמלצה להמשיך לחתור לשלום, אבל "בזהירות, חברים". לא ברור כיצד הזהירות הזאת מתיישבת עם חלון ההזדמנויות הצר, ועוד יותר לא ברור כיצד בדיבעד גם היינו צריכים לעשות שלום וגם לא לעשות שלום.

ציון: נכשל, וגם עובר. אני מניח שאחד משני השביטים צודק, כי הם אומרים דברים הפוכים לגמרי. אני מקווה שהם ייפגשו וילבנו את הנושא ביניהם.

איראן:

נושא לפוסט בפני עצמו, אך אפשר לתמצת את העניין: בחורף 2006 יגיע רגע ההכרעה [4], 2007 היא השנה הגורלית והקובעת [5,6], השנה (2008) היא שנת ההכרעה [7]. ברק הוא היחיד שיכול [6], אולי בוש יתקוף אותם לפני סוף הקדנציה [7], אובמה חייב לתקוף אותם או שהוא לא יגיע לכהונה שנייה [8]. ב-2010 הר הגעש עומד להתפרץ [9]. טוב בעצם אפשר להיות רגועים (2011), אבל הנה רגע השיא מגיע והנה מגיעה שנת ההכרעה, השנה הקריטית (2012) [10–16]. טוב הפעם באמת הנה הוא בא (2013) [17].

ציון: נכשל, שז"ם, היש"ג. גם אם איראן תתקוף/תותקף מחר, ארי שביט עדיין טעה, וטעה הרבה. אי אפשר להגיד שכל שנה היא השנה הגורלית וכל רגע הוא רגע ההכרעה, ואפילו לא למצמץ כשהשנה עוברת. כלומר אפשר, אבל אז בלוגרים נטפלים אליך ואומרים "לא נראה לי שאתה מבין את משמעות המילה גורלית'. במכתב הקרב שביט טוען כי כאשר מסמכים סודיים יצאו לאור יתברר ש-2007/2008 היו השנים הטובות ביותר לבלום את איראן בלי להצית משבר איזורי. אולי, אולי לא, וזה בטח לא הניסוח המקורי של דברי הפאניקה שלו. אם שביט לא מסוגל לראות בעצמו שיש משהו לא בסדר בלכתוב על כל רגע ש "הנה הגיע הרגע שבו צריך או לעצור את איראן או לקבל הגמוניה גרעינית איראנית" אז אין משהו שאני אגיד שישכנע אותו אחרת.

צונאמי מדיני והתקוממות פלסטינית ("ספטמבר"):

שביט היה אחד מרבים שאמרו שיתכן והמהומות בעולם הערבי יגיעו גם לשטחים בסופו של דבר. אך שביט כדרכו היה נחרץ ומיידי במיוחד. השילוב של האביב הערבי, הבעיות הכלכליות והמהלך באו"ם היה אמור להביא ל"נחשול של התקוממות", ושביט קרא "להגיד יפה שלום לשקט" [18] הדברים נעשו פאניקיסטים במיוחד לקראת "ספטמבר", כינוי למהלך פלסטיני צפוי באו"ם בספטמבר 2011. גם כאן הוא לא היה היחיד, אבל הוא היה נחרץ בדרכו השביט-ית. לאחר נאום נתניהו בקונגרס במאי 2011, שביט הזהיר כי עוד מספר חודשים ישראל "תנודה ממשפחת העמים" ותתחיל התקוממות פלסטינית חדשה. הוא תבע ממרידור וברק להכריח את נתניהו לבצע יוזמה מול הפלסטינים או להפיל את שלטונו בטרם אסון [19] הוא העריך את הסיכון למלחמה מול הפלסטינים בסתיו כ"גבוה" [20]. כאשר ספטמבר הגיע הוא קרא "להדק חגורות" ואמר כי בסתיו "תכה הסופה" [21], עומדת להתקבל "החלטה הרסנית" [22].

אחרי שספטמבר עבר ולא קרה כלום, שביט מסביר שמדובר בתהליך עומק ("ספטמבר הוא לא תאריך. ספטמבר הוא תהליך"), אבל סופו בהתפרצות, אולי ממש עוד כמה חודשים [24,23]. בסופו של דבר אפילו הוא מודה שצונאמי מדיני לא הגיע ב-2011.

ציון: עובר בקושי, שז"ם והיש"ג. ה'צונאמי המדיני' וההתקוממות עדיין לא הגיעו. העובר ניתן גם בגלל שרוב הפרשנים במקרה הזה היו פאניקיסטים, וגם בגלל ששביט נקט חלק מהזמן בתעלול העלול: "בסוף השנה האזרחית הזאת או בתחילת השנה האזרחית הבאה, עלול להיווצר בפלסטין מצב מדיני-משפטי חדש. העיקרון המארגן של תהליך השלום יחדל לארגן. שמונה-עשרה השנים של מתווה אוסלו יגיעו אל קצן.", "צירוף האביב הערבי עם ספטמבר הפלסטיני עלול לחולל סערה מושלמת", וכו'.

רוסיה:

 ב-2008 שביט סימן את רוסיה כ"שאלה הדחופה ביותר" העומדת בפני המערב. "השאלה המיידית" אל מול האיום ארוך-הטווח של האסלאם. ההיסטריה נבעה מהתכתשות בין רוסיה לגיאורגיה (זוכרים?), ושביט סימן את ה-8.8.08 כתאריך שייזכר באותה מידה בה נזכר התאריך ה-11.9. הוא דחק באובמה לטוס לגיאורגיה מיד ולהכריז 'אני גיאורגי', והזהיר כי אם רוסיה לא תעצר כעת, עוד ועוד מדינות אירופיות יסורו למרותה [25].

ציון: עובר בקושי, היש"ג. עיתונים ופרשנים רבים הצביעו גם לפני מאמרו של שביט על אפשרות לעלייה מחודשת של רוסיה, ובחלקים מסויימים של המאמר שביט מסתייג כי מדובר בתהליך של שנים. יתכן שעוד מאה שנים באמת יזכרו את ה-8.8.08 לצד ה-11.09.11. אולי בעצם הבעיה היא בי, כאשר אומרים לי ששאלה מסויימת היא 'דחופה ומיידית' אני מניח שמשהו אמור לקרות בנושא ב-5 שנים שחלפו מאז ההצהרה, וזה לא קרה.

היסטריית 2010:

ביום העצמאות 2010 פנה שביט לראש הממשלה והזהיר כי מדובר ב'שנה מכרעת' בה 'השעון עומד להכות חצות'. שנה בה האתגר גדול כמו בשנת תש"ח. האיומים שלו היו לא ממוקדים (דה-לגיטימציה, גרעין, חזבאללה, טילים, אינתיפאדה). ההצעות לפעולה בשלל תחומים (גולן תמורת שלום, מדינה פלסטינית, התנתקות שנייה, הסכם בינלאומי וכו'). העיקר היה תחושת הבהילות. המאמר עצמו נקרא 'ההזדמנות האחרונה של בנימין נתניהו' [26]. הדבר הצטרף לכך שב-2008 שביט איים כי יש סערה באופק ו-2009 או 2010 תהיה שנה של "מבחן לאומי"[27].

ציון: נכשל, היש"ג. שוב, אולי הבעיה בי, אבל אם שנה היא גורלית וההזדמנות היא הזדמנות אחרונה, הייתי מצפה שדברים נוראיים יקרו באופן יחסית מיידי בשנתיים וחצי מאז. אפשר להסכים שהמצב רע מכל הסיבות ששביט מנה, אפשר להסכים שצריך לפעול בדרכים שהוא מציע, אבל אפשר להגיד את זה גם לגבי 1980-2013. שעון העצר ששביט שם פשוט הגיע לאפס וכלום בעצם לא קרה. אני מניח ששביט יכול להגיד 'כן, בדיעבד התברר ש-2010 הייתה גורלית', אבל זאת רמאות מעבר לכך שהוא אמר את זה גם לגבי השנים לפני ואחרי. אם ההשוואה היא ל-1948, שלא התבררה כגורלית 'בדיעבד', כך גם כאן אנחנו לא אמורים לחכות להיש"ג.

היסטריית 2012:

שנת 2012 ראויה להתייחסות מיוחדת שאיננה תת-חלק מהקטגוריה האיראנית. במקרה הזה שביט הבטיח באופן ברור מאוד שזאת (שוב) שנת הכרעה – ""בראייה צלולה, ברור לחלוטין שבעבור ישראל, 2012 היא השנה הקריטית. עכשיו או לעולם לא…עד סוף השנה כולנו נדע." [13], הזמן נגמר, זאת תהיה שנת ההכרעה, עכשיו כבר מחר [10], ואם אובמה לא יפעל נתניהו יהיה מחוייב לפעול לפני בחירות 2012 [11], ואם לא בפגישה עכשיו ממש אז יקרה אסון [12], והסיבה שנתניהו הקדים את הבחירות זה כי הוא נחוש להגיע אל הקלפי לפני נובמבר 2012 ולהכין תקיפה באיראן [14], ולקראת סוף השנה יש צירוף מקרים מדהים ממש [15].

ציון: נכשל בדיוק כמו נבואה ניו-אייג'ית. שביט אמנם הסתייג בהמאמרים שלו לקראת סוף 2012 ואמר שאנחנו אמנם במרחב הסיכון הגבוה [16], אבל אולי בעצם לא יקרה כלום. לקראת סוף השנה הוא כבר התחיל להגיד שהסבירות-נמוכה-אבל-מי-יודע. אבל אז למה להיות נחרץ כל-כך בהתחלה?

השרדותו של בנימין נתניהו:

מספר פעמים הצהיר שביט כי הגיע הרגע בו נתניהו צריך לפעול או לחדול [29][28][37]. כולנו יכולים להסכים שנתניהו לא פעל, ולא חדל. למשל, באפריל 2011 שביט עודד את ראש הממשלה לצאת ביוזמה לקראת נאומו מול הקונגרס ב-24 במאי. שביט הזהיר כי אם לא יעשה כן, הזמן שלו ייאזל והוא פשוט לא ישרוד [30]. מוקדם יותר, ב-2010, שביט גם כתב כי לנתניהו יש הזדמנות אחרונה מול איומים כלליים. באוגוסט 2011 גם נאמר שזוהי 'ההדמנות האחרונה' של נתניהו [31], הפעם בהקשר של המחאה החברתית. שביט גם הזהיר שאם נתניהו ייקבור את ועדת פלסנר, "הוא יקבור את עצמו", וההיסטוריה והפוליטיקה לא ייסלחו לו [32].

ציון: נכשל. המקרים הללו אולי באמת הזיקו לנתניהו מבחינה פוליטית, אבל צריך לשקול ברצינות את שלילת הרישיון של שביט להשתמש בביטוי 'ההזדמנות האחרונה'.

נאום נתניהו בפני הקונגרס

במאי 2011 בנימין נתניהו נאם בפני הקונגרס האמריקאי. רבים תלו תקווה לשינוי כלשהו שיקרה בעקבות הנאום הזה, ושביט לא היה שונה. לקראת הנאום הוא דחק בנתניהו להזכיר את המספר "1967", והזהיר שאם לא יעשה כן – "הלך עליו" [30]. הדבר מצטרף למגמה כללית של אזהרה מפני בידוד מדיני ונבואות על סופו של נתניהו (וראו סעיף קודם), אבל ראיתי לנכון לבודד את המקרה הזה ספציפית משום ששביט טען שנאומו של נתניהו הולך לכלול 'הברקה', כזאת ש'תעשה כותרות' ויכולה לחולל תפנית של ממש [33]. הדבר גרם לספקולציות רבות, אבל לא היה זכר לאמירה שכזו בנאום עצמו.

ציון: נכשל בערך. הברקה לא הייתה, ומאוחר יותר שביט קרא לנאום 'החמצת חייו' של נתניהו [34]. אני מניח ששביט באמת ראה טיוטה מוקדמת ששונתה לאחר מכן.

גורל העיר ירושלים

ב-2003, אחרי לכת אולמרט, שביט מכריז על הרגע כגורלי עבור ירושלים. הוא קורא לשרון להציב את דן מרידור כמועמד הליכוד לראשות העירייה. זהו רגע 'חריצת הגורל' של ירושלים, הוא מזהיר. מרידור הוא התקווה האחרונה [35].

הציון: לא ברור, היש"ג. בדיעבד העסק נראה תמוה כמו הקריאה לתת את ראשות העירייה למרידור. צריך אולי לשאול היסטוריונים עתידיים בנושא הזה, אבל כרגע קשה לי להאמין שאם מישהו יישאל מה הייתה שנת ההכרעה של גורל ירושלים, הוא היה מצביע מיד על 2003, בניגוד למשל לשנת הבחירה באולמרט לראשות העירייה.

מפלגת שינוי וההתנתקות

ב-2005 מפלגת "שינוי" בראשת טומי לפיד פרשה מהממשלה, בגלל סעיף תקציבי. ארי שביט קרא להם לא להפיל ממשלה שעמדה לבצע את תהליך ההתנתקות, והבטיח ללפיד 'הון פוליטי' אם יתמוך במהלך ויהפוך את מפלגתו למפלגת ההתנתקות, עוד אמר כי "אם יוליך את מפלגתו לתמיכה בלתי מותנית בתקציב ובהתנתקות, טובים סיכוייו למצב את עצמו מחדש כמנהיג ישראלי חשוב ובעל ערך." [36]

הציון: נכשל. לפיד תמך בתקציב מבחוץ, כפי ששביט דרש. המפלגה שלו התפוררה זמן לא רב לאחר מכן, אם כי לא הייתי אומר שזאת בהכרח הסיבה. המהלך בוודאי לא הוביל ל"הון פוליטי".

נסיקת נתניהו בעקבות ההתנתקות

לאחר שנתניהו נבחר להנהיג את הליכוד ב-2005, שביט טען כי אם יחזרו הקסאמים והפיגועים או החמאס ישתלט על עזה, נתניהו והליכוד יזכו להישג אלקטורלי "אשר ברגעים אלה נראה דמיוני"[**].

הציון: עובר בערך. שביט דיבר על בחירות 2006, בהן נתניהו השיג 12 מנדטים בלבד גם אחרי השתלטות החמאס על עזה, אם כי אפשר לתרץ ולהגיד שהדבר עוד לא 'נקלט'. הליכוד החזיר את כוחו רק ב-2009, גם בגלל עזה, וגם בגלל שלל אירועים אחרים כמו לבנון וכשלונו הכללי של אולמרט.

11. נושאים שונים: מפאת חוסר חשק וזמן לא נגעתי בכל בנושאים. למשל מלחמת לבנון, או סיבוב הפרסה האחרון של "השמאל והמרכז קרסו בישראל ואין להם תקומה זה כשלון ידוע מראש היי רגע בעצם לא משנה מי בכלל אמר שהימין משתלט חבורת בכיינים?". אולי נחזור גם לזה יום אחד.

סוף דבר

ברכות לאמיצים שהגיעו עד כאן. בעקבות המכתב של שביט והנבירה הנוכחית עלו בי כמה מחשבות שיבואו כאפילוג בנפרד. ומכיוון שאני יודע כעת ששביט קורא את הדברים הללו, אנצל את ההזדמנות לפנות אליו ישירות:

מר שביט, רוב הזמן אני לא חושב שאתה בדיוק טועה. אתה מצביע לעיתים על תהליכים שהם באמת מדאיגים. אם תוכל פשוט, אתה יודע

תודה.

—–

הפניות

[1] "אך אם יש מהלך אחד היכול היום להפוך מגמה באזור כולו – הרי זה הסכם שלום ישראלי-סורי. הסכם כזה יחולל שינוי אסטרטגי חיובי: הוא יבודד את חיזבאללה, יקשה על חמאס, יאיים על איראן וייתן רוח גבית לכוחות המתונים והמודאגים בעולם הערבי הסוני." [הדקה ה-90, ינואר 2008]

[2]  "ראיתי חלון הזדמנויות מוגבל המאפשר להשיג שלום ישראלי-סורי ועודדתי את ראש הממשלה נתניהו לנצל אותו בטרם יינעל. באיחור רב נתניהו אכן עשה זאת, ובראשית 2011 הוא עמד על סף פריצת דרך אפשרית בערוץ הסורי. למרבה הצער, האביב הערבי קבר את שיחות השלום וחסם את הדרך לשלום ואף גרם לי לשנות את עמדתי ביחס לשלום עם סוריה. אבל דווקא מה שמתרחש כעת בדמשק מאושש את שטענתי לפני ארבע-חמש שנים. היום ברור לחלוטין שצדקתי כאשר הערכתי שהשנים האחרונות של העשור הקודם היו גם שנות החסד האחרונות של האופק המדיני הסורי." (מכתב קרב)

[3]  "לא יכולתי שלא לחשוב, מה היה קורה היום אילו התקבלה העמדה האידיאולוגית שבה צידדתי: שלום תמורת הגולן…הייתי מוכרח להודות, שאם השקפת העולם שבה האמנתי היתה מיושמת, גדודים של הג'יהאד העולמי היו חונים היום ליד עין גב, ומחנות של אל קאעדה היו שוכנים על שפת הכנרת. צפון ישראל ומקורות המים של ישראל היו גובלים בקיץ הזה בישות איסלאמית חמושה וקיצונית ובלתי ניתנת לשליטה…אם היה שלום בשנות האלפיים, היום כבר היתה שפיכות דמים. אם היינו הולכים לישון לפני עשור עם אסד, היינו מתעוררים השנה עם הג'יהאד. אם היינו מוותרים על קצרין ועל שניר, היינו מקבלים טרור בדן ובדפנה. חומרים שונים ומשונים היו מוזרמים אל תוך מקורות הירדן. תקריות אש תכופות היו פורצות בתל קציר ובהאון. הרמה הסורית היתה נהפכת לחור שחור המסוכן לאין ערוך מהחור השחור של מדבר סיני. רעיון השלום, שהיה נכון לזמנו ונכון לשיטתו, היה נהפך למציאות סיוטית שהיינו מתקשים לעמוד בה. במוקדם או במאוחר היתה ישראל נאלצת לעלות שוב לתל-פאחר ולנאפח ולהמשיך לקונייטרה. אלא שהפעם העלייה הזאת היתה עולה במחיר של מטחי טילים בליסטיים על תל אביב. השלום שבו האמנתי ועליו המלצתי היה נהפך למלחמה רבתי, שבה ייתכן שאלפים היו נהרגים." [חשבון הנפש שלי, אוגוסט 2012]

[4] "אל מול איראן התמונה דווקא ברורה למדי: במהלך החורף הקרוב יגיע רגע ההכרעה. אם ארה"ב תתקוף – ישראל תותקף. אם ארה"ב לא תתקוף – ישראל תעמוד בפני האתגר הקיומי הקשה ביותר שבפניו עמדה מיום הקמתה." [תיקון בגן הוורדים, אוגוסט 2006]

[5] "גם לוח הזמנים ידוע פחות או יותר: אל השיא המדיני עשוי המשבר להגיע כבר בקיץ. אל השיא הצבאי הוא עלול להגיע בחורף, אחרי הבחירות לקונגרס האמריקאי. כך או כך, 2007 היא השנה הקובעת. היא מזמנת למערב אתגר, שכמוהו לא ידע מאז תום המלחמה הקרה. היא מזמנת לישראל מפגש עם גורלה…רק אחרי שהמשבר העולמי הגדול של 2007 יגיעו לקצו תוכל ישראל לחזור אל סדר היום של הסכסוך." [רחש הצנטריפוגות, מאי 2005]

[6] "אבל בדבר אחד אין כל ספק: השנה היא שנה גורלית. בכל הנוגע לאיראן, השנה היא שנת הכרעה. אם איראן לא תיבלם השנה, בקיץ 2008 היא תהיה בדרכה להגמוניה גרעינית, שפירושה מזרח תיכון אחר. פירושה גם מדינת ישראל אחרת. פירושה עידן אחר…השנה יהיה על ישראל לקבל את ההחלטה החשובה בתולדותיה: להיערך לכך שאיראן תפגע בה כתגובה על פגיעה כלשהי בפרויקט הגרעין שלה, או להיערך לעמידה בפני איראן גרעינית…רק ברק מסוגל להוביל את ישראל להתמודדות עם ההכרעה החשובה בתולדותיה. הכרעת חייה." [רק ברק יכול, מאי 2007]

[7] "הנה התרחיש הפרוע: בנובמבר, אחרי שסנאטור ברק אובמה נהיה הנשיא הנבחר של ארצות הברית, הנשיא היוצא ג'ורג' בוש מכה באיראן. המכה עשויה להיות מצור ימי, הפגנת שריר צבאית, או מתקפה אווירית כוללת על תוכנית הגרעין האיראנית. בימים כתיקונם היו אנשים כתיקונם פוסלים על הסף את התרחיש הפרוע…ואולם הימים אינם ימים כתיקונם, והאנשים הנוגעים בעניין אינם אנשים כתיקונם. ההיגיון המנחה את בוש ואת ריצ'רד צ'ייני הוא היגיון שאינו תמיד מובן לדעת הקהל במערב ולמעצביה."  [לקראת חורף איראני, יוני 2008]

[8] שווה לקרוא את כל הקטע, הנה רק חלקים "מה השתבש? איפה טעה אובמה? במבט לאחור, התשובה בהירה ופשוטה. בקיץ 2009 היה הנשיא מוכרח לקבל את ההחלטה האמיצה בחייו: למנוע את ההתגרענות של איראן… אם לפני שלוש שנים היה אובמה מחליט להטיל מצור מדיני-כלכלי על טהראן, הוא היה משנה את פני ההיסטוריה. רוזוולט של המאה ה-21 היה מונע כאוס אזורי, גרעון עולמי ושקיעה אמריקאית…מיד אחרי שרשתות הטלוויזיה הכריזו אתמול על הניצחון הרפובליקאי הסוחף של נובמבר 2012, התכנסו חברים קרובים סביב הנשיא היוצא. הם מצאו אותו עצוב אך מפוכח. לאובמה אין ספק: לו היה יודע בתחילת כהונתו את שהוא יודע כעת, היה מקבל החלטה אסטרטגית שונה בעניין הגרעין האיראני. לו רק ניתן היה לחזור לאחור, אמר הנשיא המהורהר לראש הסגל המובס רם עמנואל. לו רק ניתן היה לקבל החלטה אחרת בקיץ 2009." [אובמה 2012, אפריל 2009]

[9] בכלל, לשביט יש חיבה לאיתני הטבע – סופה, טייפון, צונאמי, רעידת אדמה, קרחונים. במקרה הזה מדובר בהר געש: "האם תפרוץ מלחמה בקיץ?… גורמים בינלאומיים נוספים, המכירים את האזור היטב, חוששים מהסלמה צבאית פתאומית. אין לדעת מתי המלחמה הבאה תפרוץ, הם מזהירים. גם אין לדעת היכן, אך המזרח התיכון נעשה לחבית אבק שריפה. בין קיץ 2010 לבין קיץ 2011 אבק השריפה עלול להתלקח.

תרחיש המלחמה העיקרי הוא תרחיש העימות עם איראן…הר הגעש שהתפרץ בשבוע שעבר באיסלנד הוא כאין וכאפס לעומת הר הגעש שעלול להתפרץ בעתיד הקרוב במזרח התיכון. ואולם הר הגעש המקומי הוא הר געש אנושי. בני אדם מלבים אותו ובני אדם יכולים לצנן אותו. חיי מאות מיליונים תלויים כעת בתבונה ובשיקול הדעת של אדם אחד: ברק אובמה." [הר הגעש מעשן, אפריל 2010]

[10] " לא 2018 ולא 2015 יהיו שנות ההכרעה. 2012 תהיה שנת ההכרעה. ישראל הולכת וקרבה אל הצומת של פצצה או הפצצה…לא רצינו לשמוע את רחש הצנטריפוגות ולא רצינו להבין את משמעותו. אבל עכשיו שומעים. עכשיו הזמן נגמר. מחר? כעת מחר." [שנת ההכרעה כבר כאן, נובמבר 2011]

[11] "פגישת אובמה-נתניהו בוושינגטון בעוד שבועיים תהיה מכרעת. אם הנשיא האמריקאי מבקש למנוע אסון עליו להעניק לראש הממשלה הישראלי ערובות מוצקות לכך שארה"ב תבלום את איראן בכל דרך ובכל מחיר אחרי בחירות 2012. אם אובמה לא יעשה זאת הוא יחייב את נתניהו לפעול לפני בחירות 2012. האחריות המוסרית למה שעלול להתרחש לא תוטל על יורשם של חיים ויצמן ודוד בן גוריון. האחריות המוסרית תוטל על האיש היושב בכיסאו של פרנקלין רוזוולט." [פגישה לפני תקיפה? פברואר 2012]

[12] "ביום שני הבא, בבית הלבן, האיש מוושינגטון והאיש מירושלים יביטו זה בעיניו של זה. כל אחד מהם יראה באישוניו של האחר את התהום. אם גם בפעם הזאת ברק אובמה ובנימין נתניהו לא יתעלו על עצמם ולא יתחילו לפעול כבעלי ברית – הם ימיטו על אומותיהם אסון." [אני ואתה והפצצה, מרץ 2012]

[13] יש לסייג שהדברים אולי מיוחסים באופן עקיף לבכיר: "בראייה צלולה, ברור לחלוטין שבעבור ישראל, 2012 היא השנה הקריטית. עכשיו או לעולם לא." [עד סוף השנה – כולנו נדע, מרץ 2012]

[14] "כך שהסיבה לכך שנתניהו מפרק עכשיו במו ידיו ממשלה יציבה וחזקה היא חיצונית: הבחירות בארצות הברית. ראש ממשלת ישראל נחוש להגיע אל הקלפי הישראלית לפני שנשיא ארצות הברית יגיע אל הקלפי האמריקאית בנובמבר 2012… הסיבה האחרת לכך שנתניהו רוצה להקדים את אובמה בקלפי היא שרידות לאומית. ראש הממשלה נחוש להכות באיראן. ראש הממשלה מעריך, שרק לפני נובמבר 2012 יכולה ישראל להכות באיראן. לכן הוא מבקש לערוך את הבחירות בישראל במועד שיותיר מרווח זמן סביר בינן לבין הבחירות באמריקה. במרווח הזמן הזה יהיה לממשלה החדשה בישראל מנדט מוחלט, בעוד הממשל האמריקאי יהיה מנוטרל. בכך שנתניהו מקדים את הבחירות הוא מגדיר את פרק הזמן האידיאלי לתקיפה באיראן: ספטמבר-אוקטובר 2012." [משאל עם על איראן, מאי 2012]

[15] "צירוף מקרים מדהים גרם לכך שבכל הנוגע לאיראן לוחות הזמנים הטכנולוגיים, המבצעיים והמדיניים מתכנסים אל קו היעד של סוף השנה הזאת. הנשיא שומע היטב את שישראל אומרת לו: אם ארצות הברית לא תפרק את הפצצה המתקתקת עוד הקיץ, חיל האוויר הישראלי ייאלץ לפרק אותה. הנשיא שומע היטב את שמיטב המומחים אומרים לו: המצב רציני מאוד וישראל רצינית מאוד והקיץ הוא קיץ של אמת. ובכל זאת, הנשיא היצוק מפלדה אינו מניד עפעף." [האם אובמה יתעשת? מאי 2012]

[16] "מי שלא הבין זאת בקיץ שעבר, מבין זאת בקיץ הזה: הסבירות לכך שישראל תתקוף את מתקני הגרעין של איראן עולה בהתמדה. בחורף קיווינו, שהסנקציות יעצרו את איראן. הן לא עצרו אותה. באביב קיווינו, שהשיחות המדיניות יעצרו את איראן. הן לא עצרו אותה. בתחילת הקיץ ציפינו לביקור של מיט רומני. רומני נסע. עכשיו אנחנו ממתינים לסוף האולימפיאדה. האולימפיאדה תסתיים בעוד עשרה ימים. כך שכאשר הילדים ישובו מחופשתם בסוף אוגוסט, כולנו ניכנס אל תוך מרחב הסיכון הגבוה. ייתכן שבסופו של דבר לא יקרה דבר. כפי שלא היה צונאמי מדיני בסוף קיץ 2011, לא יהיה צונאמי אסטרטגי בסוף קיץ 2012. אבל ייתכן שבכל זאת ייפול דבר. "

[17] "זאת מערכת הבחירות הטיפשית ביותר שהיתה כאן אי פעם. הכתובת על הקיר: איראן. בשקט בשקט, מתחת לפני השטח, בחירות 2013 הן משאל עם על המתקפה הגדולה באיראן…הישראלים, בלי להיות מודעים לכך, נותנים בימים אלה ייפוי כוח בלתי חוזר לראש ממשלה אשר מתכוון לצאת למלחמה באיראן בשנה הבאה." [בחירות של איוולת, דצמבר 2012]

[18] "תגידו יפה שלום לשקט. גם מי שנהנה מאוד מן השקט לא יכול לעצום את עיניו אל נוכח המתרחש. המהפכה הערבית הגדולה עדיין לא חילחלה לשטחים הכבושים משלוש סיבות: בגלל הטראומה של עליית החמאס בעזה, בגלל השגשוג הכלכלי של סלאם פיאד ובגלל הציפיות שבספטמבר תקום מדינה פלסטינית. לא לעולם חוסן. במוקדם או במאוחר המהפכה הערבית תגיע לשטחים. כאשר הציפייה למדינה בספטמבר תתנפץ, גם השגשוג הכלכלי לא ימנע את הצונאמי. אין לדעת אם התרחיש יהיה תרחיש תוניס, תרחיש מצרים או תרחיש האינתיפאדה הראשונה. ואולם, השקט שממנו אנחנו נהנים כרגע הולך ומתפורר. נחשול של התקוממות יכה בישראל." [שלום לשלום, מרץ 2011]

[19] "בעוד חודשים אחדים המציאות תכה. ישראל תמצא את עצמה בבדידות לא מזהרת באו"ם. ישראל תנודה ממשפחת העמים. במקביל, תתחיל התקוממות פלסטינים חדשה. ההמונים המשוחררים בארצות ערב יגבו אותה. לא יהיה שקט ביטחוני. לא יהיה שגשוג כלכלי. תתרחש מפולת…כעת הכדור עובר אל אהוד ברק ודן מרידור. נתניהו הוליך שולל את ברק ומרידור. נתניהו גרם לכך שברק ומרידור הוליכו שולל את האמריקאים, האירופים והישראלים. אם שר הביטחון וסגן ראש הממשלה ימשיכו לכהן בממשלת המחדל, הם יהיו למשה דיין וישראל גלילי 2011. שהרי הם ראו, הם הבינו, הם הזהירו. הם ידעו, אבל לא הפכו את השולחן." [דוהר אל הקיר, מאי 2011]

[20] "קיים סיכון גבוה, שבסתיו תפרוץ מלחמה. כולנו מקווים, שהיא תהיה אך ורק מלחמה מדינית. ואולם חשוב להיערך לאפשרות, שבמוקדם או במאוחר יקבל המאבק המדיני ממד עממי או ממד צבאי. יהיה קשה יותר מאשר ב"עופרת יצוקה". עלול להיות קשה כמו באינתיפאדה הראשונה או באינתיפאדה השנייה." [מלחמה ושלום, יוני 2011]

[21] "אם לא יעשה מעשה של הרגע האחרון, ישראל תובס באו"ם. אפילו מדינות אירופה עלולות שלא להתייצב לצדה. כך שההחלטה על הקמת מדינה פלסטינית (לא מפורזת, לא דמוקרטית ולא שוחרת שלום) תעבור ברוב עצום. בעקבותיה צפויות התרחשויות מקומיות ובינלאומיות קשות. אחרי שישראל ביזבזה שלושים חודשים יקרים, בספטמבר-אוקטובר היא תקלע למצוקה. הקיץ נגמר, ובסתיו תכה הסופה…צירוף מקרים נדיר גורם לכך שהעולם כולו נמצא כעת בצומת של אי וודאות קיצונית. הכלכלה הגלובלית על כרעי-תרנגולת. אירופה על בלימה. המזרח התיכון באובדן שליטה. כך שבסוף הקיץ הזה מקבלי ההחלטות במערב ובישראל שבים מחופשותיהם אל סתיו מאתגר מאין כמותו. יהיה מעניין בספטמבר. יהיה מעניין גם באוקטובר ובנובמבר ובדצמבר. הקיץ נגמר, חברות וחברים. הדקו את החגורות." [בוקר טוב ספטמבר, ספטמבר 2011]

[22] "ב-20 בספטמבר יתחיל הדיון בעצרת הכללית. בתחילת אוקטובר תתקבל שם כנראה החלטה הרסנית. יש להניח שישראל תנקוט צעדי גמול חד צדדיים, והפלסטינים ילכו להאג. בגדה המערבית יתחילו בוודאי הפגנות המוניות ושקטות. לא בנימין נתניהו ולא מחמוד עבאס לא ירצו אלימות. אך כישלונם בניהול הסכסוך יעודד אלימות. די בכך שבהפגנה אחת ייהרג מפגין, די בכך שתא טרור יהודי יבצע רצח אחד. אוויר הסתיו יהיה מלא אדי דלק, וניצוץ אחד יוכל להציתם. גם ישראל וגם השלום עומדים לספוג מהלומה מדינית היסטורית. אך התוצאה המוחשית המיידית של המהלומה תהיה היווצרות עימות בלתי נשלט ביהודה ושומרון." [סערה מושלמת, ספטמבר 2011]

[23] "הרגע ההיסטורי הזה עדיין מסוכן. המשגים של 30 החודשים האחרונים גרמו לכך שנוצר פער תהומי בין הציפיות של הפלסטינים, הצרכים של הישראלים והתובנות של הקהילה הבינלאומית. הפער הזה קורא לצרות. הוא עלול לגרום לכך ש-18 השנים של אוסלו יסתיימו. הוא עלול לגרום לכך ש-7 השנים של עבאס-פיאד יסתיימו. הוא עלול להפוך יציבות שבירה לאי-יציבות פעילה." [רגע היסטורי מסוכן, ספטמבר 2011]

[24] "בעיה קטנה אחת: ספטמבר הוא לא תאריך, ספטמבר הוא תהליך. והתהליך של ספטמבר עדיין בעיצומו. הסכנה של ספטמבר טרם חלפה. מה שהפלסטינים באמת רוצים הוא להגיע לבית המשפט הבינלאומי בהאג. כדי לעשות זאת הם עדיין מנסים את כוחם במועצת הביטחון. כדי לעשות זאת הם עתידים ללכת לעצרת הכללית של האו"ם. הכישלון הצפוי מראש במועצה, ישפר את סיכוייהם בעצרת ולאחר העצרת.

כך שבסוף השנה האזרחית הזאת או בתחילת השנה האזרחית הבאה, עלול להיווצר בפלסטין מצב מדיני-משפטי חדש. העיקרון המארגן של תהליך השלום יחדל לארגן. שמונה-עשרה השנים של מתווה אוסלו יגיעו אל קצן. הישראלים והפלסטינים ייקלעו להתנגשות מדינית ומשפטית חזיתית. במוקדם או במאוחר, ההתנגשות תהדהד בכיכר תחריר. אולי כבר יהיה אביב ואולי אפילו קיץ – אבל ספטמבר בוא יבוא. ספטמבר יכה בנו בכל כוחו." [אוקטובר, אוקטובר, 2011]

[25] "כמו גרמניה של העבר, רוסיה של ההווה היא מעצמה אשר גודלה, מיקומה והלאומנות שלה מאיימים על סביבתה. הואיל ולרוסיה מיעוטים אתניים ידידותיים במדינות קטנות שכנות – פוטנציאל ההתפשטות והחיכוך שלה גבוה. לכן, כפי שגרמניה עירערה את הסדר האירופי הישן עוד בטרם היטלר, רוסיה מערערת את הסדר האירופי החדש. מי שסבר עד כה, שהשאלה הדחופה העומדת לפני המערב היא האיסלאם, כדאי שיחשוב שוב. האיסלאם הרדיקלי הוא איום ארוך טווח, אבל רוסיה החדשה היא השאלה המיידית…8.8.08, יום פתיחת האולימפיאדה ויום ההתלקחות בגיאורגיה, ייזכר לא פחות מ-9.11 המפורסם." [העתיד שייך לרוסיה ולסין, אוגוסט 2008]

[26] כל המאמר רלוונטי וחבל להעתיק את כולו, אפשר פשוט לקרוא בקישור. [ההזדמנות האחרונה של בנימין נתניהו, אפריל 2010].

[27] "משקיפים אסטרטגיים בעלי השקפות עולם שונות מתארים את המצב האסטרטגי של ישראל באותן מלים עצמן: יש חשרת עננים באופק…מעבר לעולם הריאליטי המטמטם של "האח הגדול", "מפרץ האהבה" וקדימה, הולכת ומתגבשת מציאות ממשית של סערה ממשמשת ובאה. תוכנית הגרעין של איראן, מדיניות הסדר-או עימות של סוריה, התעצמות חיזבאללה והתבססות חמאס מקיפות את ישראל בטבעת מתהדקת של איומים. לצה"ל יש מענה מתקבל על הדעת למרבית האיומים הללו, אך עוצמתו אינה משנה את עובדת היסוד: גבוהים הסיכויים לכך, שב-2009 או 2010 תעמוד ישראל ברגע של מבחן לאומי." [אל מול הסערה, ספטמבר 2009]

[28] "בעבור נתניהו, 24 במאי 2011 יהיה יום של להיות או לחדול. אם לא יאמר אמירה חדה ונחרצת בעניין הפלסטיני, איש לא יקשיב לדבריו האחרים. אם לא יחזיר לעצמו את האשראי המדיני שאיבד, לא יוכל לעשות מעשה מנהיגותי בשום תחום. הוא גם לא ישרוד. הזמן נגמר, אין עוד מקום לעמימות. " [אפריל 2011]

[29] "ההזדמנות של קיץ 2011 שונה מכל קודמותיה. הפעם זאת אינה הזדמנות לעשות שלום אלא למנוע תבוסה. הפעם זאת אינה הזדמנות לסגור את הסכסוך עם הערבים אלא לעבוד עם הקהילה הבינלאומית כדי לקבע את זכות הקיום ויכולת הקיום של מדינת היהודים. ואולם גם כדי לממש את ההזדמנות הצנועה הזאת צריך לשלם. צריך להבהיר שישראל לא תשלוט בעם זר. צריך להבהיר שבתנאים הנכונים ובמועד הנכון ישראל תיסוג לגבולות 1967 מתוקנים. התשלום הנדרש גבוה וכואב. אבל אחרי הטעויות שאותן עשתה ישראל במשך רבע מאה אין ברירה אחרת. בעבור ראש הממשלה נתניהו ההזדמנות של קיץ 2011 היא ההזדמנות האחרונה." [ההזדמנות האחרונה, אפריל 2011]

[30] "קהילה הבינלאומית מצפה בדריכות למלים שיאמר בנימין נתניהו בקונגרס האמריקאי בעוד כשבוע וחצי. ואולם מה שיקבע כיצד יתקבל נאום נתניהו איננו מלים, אלא מספר. אם נתניהו ינקוב במספר המפורש 1967, העולם יקשיב ברצינות לכל מלה בנאום. אם לא ינקוב במספר המפורש 1967, העולם ידחה את הנאום על הסף…החשיבות של נאום נתניהו בקונגרס היא בכך, שהוא יוצר רגע של אמת. הוא מחייב את ראש הממשלה להציג תעודת זהות. אם נתניהו ימצא דרך לומר 1967 בוושינגטון, הוא יזכה לחיים חדשים. הוא ייתן אופק של תקווה למדינתו ולעצמו. אבל אם נתניהו יירתע, יהסס ויגמגם – הלך עליו. נאום סתמי וקמצני בקונגרס יהיה תחילת הנפילה. " [1967, מאי 2011]

[31] "הרגע הזה הוא רגע מכריע. המשבר הוא הזדמנות, וההזדמנות היא הזדמנות אחרונה. נתניהו אינו אמור לציית להוראות של מטה המאבק היושב בשדרות רוטשילד בתל אביב. אבל נתניהו מוכרח להקשיב סוף סוף לצעקה העולה מן השדרות."  [אנטי-צ'רצ'יליאני, אוגוסט 2011]

[32] ""אם נתניהו אכן יקבור את פלסנר קבורת חמור – הוא יקבור גם את עצמו. על ההחמצה הזאת גם ההיסטוריה וגם הפוליטיקה לא יסלחו לו." [ביבי נגד ביבי, יולי 2012]

[33] "הטיוטה של נאום נתניהו בקונגרס מוכנה. היא כוללת הברקה. ביום שלישי הקרוב ההברקה תעשה כותרות. ואולם בימים שאחרי שלישי יתנהל בארץ ובעולם ויכוח סוער: האם ההברקה היא ספין, שטיק או פריצת דרך? האם היא תרגיל התחמקות או אמירה של מהות? בדיוק משום כך על נתניהו לנסח את דבריו ברצינות. כפי שנאום בר אילן קם על שבע מלים, נאום וושינגטון יקום או ייפול על כשלושים מלים. אם הן ייאמרו בכנות, בנחישות ובעוצמה – הן עשויות לחולל תפנית. אם הן ייאמרו בלחישה מעורפלת – הן לא יעשו דבר. רק נתניהו אמיץ יצליח לאתגר את הפלסטינים ואת הקהילה הבינלאומית. רק נתניהו שיאמר אמירה של ממש ייצור מצב מדיני חדש."  [בין שני נאומים, מאי 2011]

[34] "כאשר הצונאמי המדיני בפתח, נתניהו לא עשה את שחייב היה לעשות. הוא לא הקים את הסכר שיגן עלינו מפני הנחשול. הוא לא תפס את הרכס המוסרי השולט. הוא לא צעד את המייל האחד הנוסף שנדרש כדי להבטיח את עתיד ישראל." [החמצת חייו, מאי 2011]

[35] "בכל הארץ המצב היום קשה, אבל בירושלים המצב דרמטי. אחרי תשע וחצי שנות האסון של אולמרט, תקוות-מרידור היא התקווה האחרונה. ממש התקווה האחרונה. לא שרון ולא מרידור עצמו אינם רשאים להתעלם מכך: בשנת 2003 שניהם יחרצו את גורל העיר. עתיד ירושלים עליהם." [אם לירושלים היה ראש עיר, פברואר 2003]

[36]  "על לפיד להתעשת מיד. עליו לחדול מיד מהסחיטה ומהפוקר ולעשות בדיוק את ההיפך ממה שעשה בשבועות האחרונים: לא לשרת אינטרס מפלגתי צר, אלא אינטרס לאומי רחב. לא לבקש תועלת אישית מיידית, אלא לעשות מעשה נכון אשר ייזכר לאורך ימים. בהיותו איש מרכז אמיתי גלום בלפיד פוטנציאל גדול. אם יוליך את מפלגתו לתמיכה בלתי מותנית בתקציב ובהתנתקות, טובים סיכוייו למצב את עצמו מחדש כמנהיג ישראלי חשוב ובעל ערך. הציבור מייחל למפלגת ההתנתקות האמיתית, אותה הוא אינו מוצא בליכוד ולא בעבודה. אם שינוי תהפוך את עצמה למפלגת ההתנתקות המובהקת, טובים סיכוייה לעצב את סדר היום הישראלי זו פעם שלישית. אם יעשה השבוע את המעשה הנכון, לפיד יזכה לא רק להערכה מחודשת, אלא גם להון פוליטי בלתי מבוטל." [משחק הפוקר של טומי, מרץ 2005]

[37] "עבור נתניהו, 24 במאי 2011 יהיה יום של להיות או לחדול." [ביבי חכם. וצודק? אפריל 2011]

מודעות פרסומת