נביא שקר

הנבואה ניתנה לשוטים

חודש: דצמבר, 2012

סוף העולם התפספס

אחרי כל-כך הרבה מלל, אחרי כל-כך הרבה דרמה ובניית ציפיות, סוף העולם סירב בעקשנות להתממש.

אני לא מדבר על בני המאיה. אני מדבר על ארי שביט.

בפוסט קודם ראינו כיצד ארי שביט מריץ את הלולאה "איקס היא שנת ההכרעה, עבור איקס מ-2000 ועד אינסוף". ב-2012 הוא קבע קו אדום חדש למפלס ההיסטריה והחל לראיין אנשי ביטחון, שושואיסטים, אקדמאיים, "מקבל החלטות" וסתם אנשים שהוא תפס ליד בית-קפה. את כולם הוא שאל 'פצצה או הפצצה?', וסימן את 2012 כשנה הגורלית.

את התשובות של רוב המרואיינים אפשר לסכם כ-"אולי להפציץ, אולי לא, צריך לעשות שיקולי עלות תועלת ולפי זה לברר אם זה שווה לנו" – נקודת מבט מאוד מעניינת ומועילה, ואני בטוח שאף אחד לא חשב על זה אף פעם, אז תודה.

בכל אופן, ארי שביט טעה. מבזק מתפרץ מוסיף כי מים זה דבר רטוב. זה אולי לא מפתיע בשלב הזה, אבל מכיוון שאין שמחה כמו שמחה לאיד, אני מצרף את כל היסטריות שביט, מהדורת 2012 (* יש בהתחלה חפיפה מסויימת עם הפוסט הקודם):

1.  "במשך שנים ארוכות היה הוויכוח הגדול בממסד הישראלי ויכוח על הזמן…באה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ומוכיחה, שאכן אין זמן. עדיין ייתכנו הפתעות. כפי שהתחוללו נסים בעבר, נסים עשויים להתרחש גם בעתיד. ואולם בשעה זו תמונת המצב היא שבנימין נתניהו ואהוד ברק צדקו, ואילו מאיר דגן טעה והטעה. לא 2018 ולא 2015 יהיו שנות ההכרעה. 2012 תהיה שנת ההכרעה. ישראל הולכת וקרבה אל הצומת של פצצה או הפצצה. אשליית-הזמן הקהתה את חושינו. לא רצינו לשמוע את רחש הצנטריפוגות ולא רצינו להבין את משמעותו. אבל עכשיו שומעים. עכשיו הזמן נגמר. מחר? כעת מחר." (נובמבר 2011).

2. "פגישת אובמה-נתניהו בוושינגטון בעוד שבועיים תהיה מכרעת. אם הנשיא האמריקאי מבקש למנוע אסון עליו להעניק לראש הממשלה הישראלי ערובות מוצקות לכך שארה"ב תבלום את איראן בכל דרך ובכל מחיר אחרי בחירות 2012. אם אובמה לא יעשה זאת הוא יחייב את נתניהו לפעול לפני בחירות 2012." (פברואר 2012).

3. "נכון: יכול עדיין להתרחש נס. אולי איראן תישבר ברגע האחרון. אולי ארה"ב תתפכח על סף התהום. אבל במארס 2012 התחושה בירושלים היא, שישראל לבד. לגמרי לבד. אנחנו הולכים וקרבים אל הצומת האחרון." (מרץ 2012)

4. "בראייה צלולה, ברור לחלוטין שבעבור ישראל, 2012 היא השנה הקריטית. עכשיו או לעולם לא…עד סוף השנה כולנו נדע." (מרץ 2012)

5. "בכך שנתניהו מקדים את הבחירות הוא מגדיר את פרק הזמן האידיאלי לתקיפה באיראן: ספטמבר-אוקטובר 2012…בשקט בשקט נתניהו מקדם תוכנית פעולה סדורה, על פי לוח זמנים מדוקדק, אשר תביא את המשבר האסטרטגי לנקודת השיא שלו לפני החורף הקרוב." (מאי 2012)

6. "כעת החלטת איראן תהייה החלטה משותפת של נתניהו-ברק-מופז-יעלון. במקום בחירות לפני איראן אנחנו מקבלים אחדות לפני איראן המשיגה את אותה מטרה עצמה. במקום חלון פעולה צר של חודשיים (ספטמבר-אוקטובר 2012) אנחנו מקבלים חלון פעולה של ארבעה חודשים (יולי-אוקטובר 2012). תמרון פוליטי חדש ומפתיע מביא את נתניהו בדיוק אל אותו מקום ציבורי שאליו קיווה להגיע באמצעות הבחירות המוקדמות. השינוי היחידי הוא שהלך לנו הקיץ. כעת המשבר האיראני עלול לפרוץ בכל יום – או בכל לילה – של לפני נובמבר. לחבירה של נתניהו ומופז יש גם משמעות ארוכת טווח…טובים הסיכויים שכאשר נגיע לבחירות 2013 נמצא שם מפלגת מרכז-ימין של נתניהו-מופז-ברק." (מאי 2012)

7. "הנשיא אובמה הוא מנהיג עשוי ללא חת…הוא מודע לכך, שצירוף מקרים מדהים גרם לכך שבכל הנוגע לאיראן לוחות הזמנים הטכנולוגיים, המבצעיים והמדיניים מתכנסים אל קו היעד של סוף השנה הזאת. הנשיא שומע היטב את שישראל אומרת לו: אם ארצות הברית לא תפרק את הפצצה המתקתקת עוד הקיץ, חיל האוויר הישראלי ייאלץ לפרק אותה. הנשיא שומע היטב את שמיטב המומחים אומרים לו: המצב רציני מאוד וישראל רצינית מאוד והקיץ הוא קיץ של אמת. ובכל זאת, הנשיא היצוק מפלדה אינו מניד עפעף." (מאי 2012)

8. "אל תאמרו לא ידעתם. הכישלון של הסיכול הלא-צבאי והכישלון של הסיכול המדיני-כלכלי יצרו מצב אסטרטגי חמור. אזלו השפנים בכובע ואזל החול בשעון החול. בקיץ 2012 נדמה שאין עוד אופציות קלות אל מול הפצצה האיראנית…בישראל שוררת היום קהות חושים. הדיבור הבלתי פוסק על הגרעין האיראני גרם לתשישות נפשית ולסוג מסוים של אדישות. בעוד ההנהגה הישראלית ממוקדת באיראן באופן מוחלט, הציבור הישראלי לא לגמרי מבין ולא לגמרי מפנים את אתגר איראן." (מאי 2012)

9. "בשנים הקרובות – ואולי אפילו בחודשים הקרובים – תעמוד ישראל למבחן. כך או כך או כך, השאלה הגדולה של איראן תגיע להכרעה. כך או כך או כך, המהפכה האיסלאמית הגדולה תדפוק בשער. איש אינו יודע מה יקרה וכיצד יקרה ומתי יקרה – אבל ברור לכל, שמשהו גדול וקשה יקרה." (יוני 2012)

10. "אם נתניהו אכן יקבור את פלסנר קבורת חמור – הוא יקבור גם את עצמו. על ההחמצה הזאת גם ההיסטוריה וגם הפוליטיקה לא יסלחו לו." (יולי 2012)

11. "הזמן הולך ואוזל. הדיאלוג המדיני נכשל, הסנקציות עוד לא הצליחו, שינוי המשטר לא התחולל. לכן אנחנו עומדים כעת בפני מצב דרמטי: לאיראן יש אורניום מועשר לחמש-שש פצצות גרעיניות, והיא במרחק של שנה בלבד מהיכולת לייצר פצצת אטום ראשונה. יכול להיות שהאופציה הצבאית היא כעת האופציה היחידה." (יולי 2012)

12. "מי שלא הבין זאת בקיץ שעבר, מבין זאת בקיץ הזה: הסבירות לכך שישראל תתקוף את מתקני הגרעין של איראן עולה בהתמדה. בחורף קיווינו, שהסנקציות יעצרו את איראן. הן לא עצרו אותה. באביב קיווינו, שהשיחות המדיניות יעצרו את איראן. הן לא עצרו אותה. בתחילת הקיץ ציפינו לביקור של מיט רומני. רומני נסע. עכשיו אנחנו ממתינים לסוף האולימפיאדה. האולימפיאדה תסתיים בעוד עשרה ימים.

כך שכאשר הילדים ישובו מחופשתם בסוף אוגוסט, כולנו ניכנס אל תוך מרחב הסיכון הגבוה. ייתכן שבסופו של דבר לא יקרה דבר. כפי שלא היה צונאמי מדיני בסוף קיץ 2011, לא יהיה צונאמי אסטרטגי בסוף קיץ 2012. אבל ייתכן שבכל זאת ייפול דבר." (אוגוסט 2012)

13. "מיט רומני אומר, שברק אובמה זרק את ישראל אל מתחת לגלגלי האוטובוס. רומני טועה. אובמה זרק את אובמה אל מתחת לגלגלי האוטובוס. מדוע? כי ב-2009 עמד לפני הנשיא הנבחר של ארצות הברית אתגר ברור: לעצור את תוכנית הגרעין של איראן בלי לתקוף את איראן… אובמה ונתניהו עומדים כעת לפני כישלון משותף. אם לא יתעשתו בקרוב, הם יירשמו בהיסטוריה כמי שהתקוטטו זה עם זה כילדים במקום לעבוד יחדיו אל מול סכנה משותפת. בסוף בסוף, שניהם עלולים להירמס תחת גלגלי אותו האוטובוס." (ספטמבר 2012)

14. "מה שליברמן באמת הצליח לעשות כאן בעשור האחרון הוא למוטט את המערכת החיסונית של הדמוקרטיה הישראלית. אם לא נעמוד מולו עכשיו – לא נעמוד." (ספטמבר 2012)

15. "האסטרטגיה של “תחזיקו אותי” היתה לבומרנג. הקשב הבינלאומי שב ואבד. מרחב החסינות הישראלי שאותו נתניהו ניסה לבנות בעמל כה רב קרס באחת על ראשו…קיץ 2012 היה קיץ של חרדה. לקראת סוף הקיץ החרדה דעכה. ככל שהדיון הציבורי בעניין האיראני געש, גברה ההערכה שפוחתת הסבירות לכך שישראל תכה באיראן עוד השנה. ואולם האמת היא שאת האמת איש אינו יודע. גם לא ראש הממשלה ושר הביטחון. האתגר האיראני לא קהה. להפך. הסיכונים הגלומים בהתגרענות של איראן לא התפוגגו אלא התעצמו. כך שהעיסוק בחזית המזרחית לא תם ולא נשלם. העיסוק בחזית המזרחית יתחדש כאשר העננות של אי הוודאות תתפזר וישראל שוב תעמוד בפני דילמת חייה." (ספטמבר 2012)

16. "מה יהיה? יהיה רע…בשעה שהימין הישראלי המתעצם מצעיד את כולנו אל עבר התהום, אין עוד כוחות של ממש בארץ שיעמדו בדרכו ויחסמו אותו." (נובמבר 2012)

17. "איראן? איראן." (דצמבר 2012)

[ילד: "אבל מר שקר, 2012 עוד לא נגמרה רשמית!"

נ.ש.: "כן בילי, אבל אני יוצא לחופשה. אם סוף העולם דווקא כן יגיע בימים הקרובים, אני מבטיח שהדבר הראשון שאעשה אחרי שאמות הוא לעדכן את הבלוג. חוץ מזה, אל תדאג, הנה עוד נר לשנה הבאה:"]

18. "זאת מערכת הבחירות הטיפשית ביותר שהיתה כאן אי פעם. הכתובת על הקיר: איראן. בשקט בשקט, מתחת לפני השטח, בחירות 2013 הן משאל עם על המתקפה הגדולה באיראן…הישראלים, בלי להיות מודעים לכך, נותנים בימים אלה ייפוי כוח בלתי חוזר לראש ממשלה אשר מתכוון לצאת למלחמה באיראן בשנה הבאה." (דצמבר 2012)

מודעות פרסומת

סבא ארצי השלישי, בוב פרוסט, ומילה על פראידוליה

קודם כל, למה אף אחד לא עוזר לבן-אדם המסכן הזה? ארצי ממשיך בסיפוריו לשום מקום:

בפעם הבאה הוא יקשור בצל לחגורה

אני יודע שאמרתי זאת בעבר אבל אני חש צורך להדגיש – אין כאן שום עריכה מצידי. כנראה גם לא מצד ידיעות אחרונות.

אבל ארצי לא רק מספר על הפעם שהוא ננעל מחוץ לבית או הפעם שהוא שכח איפה הוא שם את הפלאפון. הוא מצרף גם תרגום פרי עטו לשיר המפורסם של רוברט פרוסט, "הדרך שלא נבחרה". תרגומים הם לרוב עניין של טעם, ועל טעם אין מה להתווכח.

אלא אם כן מדובר בחרא.

וזה חרא.

והדבר היחיד שטוב בחרא הזה, הוא שזה יאפשר לנו סוף סוף לענות על השאלה – האם יש משמעות למילים שיוצאות לארצי מהפה? יש וויכוח עתיק על משמעות המילים בשירים של ארצי, ובעיקר האם יש כזאת בכלל. לכאורה זה וויכוח שאי אפשר באמת לפתור אותו, תמיד ניתן לחלץ בדל משמעות או לטעון שארצי באמת התכוון למשהו. אבל התרגום הזה יאפשר לנו לקבוע – אין משמעות.

קודם כל, כדאי לקרוא את השיר המקורי, למשל בקישור כאן. לאחר מכן, הביטו בתרגום של ארצי (ש"עף בחופשיות על השיר" כדבריו):

שתי דרכים התפצלו להן ביער צהוב,

ולצערי לא יכולתי ללכת בשתיהן,

וכך הבטתי הכי רחוק שאני יכול בדרך הראשונה ובנוף,

עד צומת הפיתול הבא בין הצמחים והאין.

ואחרי זה הבטתי בשניה, שאפילו נראתה לי עדיפה,

כי צמחה עליה צמחיה ואיש לא השאיר עליה עקבות מקטיפה.

אבל האמת ששתי הדרכים נראו דומות בשמש הפנויה,

אז בחרתי בשניה.

המשכתי ללכת, ידעתי שכל הדרכים מתפצלות,

ושספק אם אוכל לחזור אחרונית למקום הזה עם אותן שאלות.

ועברו עלי שנים ואני עוד נאנח ומתבלבל:

"שתי דרכים התפצלו להן ביער צהוב

ובחרתי ללכת בדרך שהלכו בה הכי פחות, וזה עשה לי את כל ההבדל"

 

ידיד הגדיר את התגובה שלו כך: "החלק במוח שלי שאחראי על מקצב וחריזה הקיא לעצמו בפה". ארצי רוצח את החריזה המקורית של השיר ומקים לתחייה מין מפלצת פרנקנשטיין עשוית טלאים במקומה.

וזה מביא אותי לעניין המרכזי – מה זה אומר "עקבות מקטיפה"?

כן, אפשר בטח להמציא איזשהי כוונה, אבל אם תנסו לעשות זאת, אני אשאל אתכם "מה זה אומר, שמש פנויה?". האמת היא שאין כאן כוונה. ארצי היה צריך חרוז ל'עדיפה', אז יש 'קטיפה'. הוא היה צריך חרוז ל'שניה' אז מופיע 'פנויה'. באותה מידה זה היה יכול להיות 'עקבות בלטיפה", או "צעדי רדיפה", או "צעדי נימפה", או "עקבות מתקפה". או באותה מידה "השמש החיה", "השמש הצפויה", "השמש התלויה", או אולי "נטויה". לאף אחד מהביטויים הללו אין חפיפה בשיר המקורי של פרוסט.

יהיו שיגידו "טוב, עקבות מקטיפה, הכוונה מין צעדים רכים…" – לא. תפסיקו. פשוט…פשוט תפסיקו. התופעה שאתם חווים כרגע היא פראידוליה, אותו דבר שגורם לכולנו לראות פנים בעננים – מדובר בהשלכת משמעות על גירוי אקראי. לרוב פראידוליה מתייחסת לתפיסת צורה בגירוי ויזואלי (שמו של אללה בעגבנייה, ישו בפיסת לחם, פנים על הירח), אבל ארצי מדגים שהתופעה יכולה להיות גם סמנטית – שיוך משמעות לביטוי שהוא חסר משמעות.

אם התרגום של ארצי היה שיר מקורי, היינו באותו וויכוח ישן על המשמעות האפשרית של דבריו. אבל למזלנו יש מקור, ואפשר להבין שהוא פשוט היה צריך חרוז. לא מדובר בלהטוטן מילים עם כוונות נסתרות, אלא באדם ששכח שהוא שם את הפלאפון בגרב והיה צריך חרוז ל'הבדל'.

אז קפץ לו 'מתבלבל'.