איך אומרים 'אוריינטליזם' בערבית

מאת נביא שקר

"מה מלמד אותנו יער המיקרופונים הניצב לפני ח'אלד משעל?" – שואל ד"ר צירינסקי, בעין השביעית. צירינסקי מתייחס לתמונה של משעל במסיבת עיתונאים כאשר לפניו מספר רב של מיקרופונים.

"אסור להכליל", ממהר צירינסקי להטיל לחש הגנה, אבל בכל זאת נדרש לעניין המוזר – מדוע מנהיגים ערביים מדברים אל הרבה מיקרופונים? קשה להם כל-כך לסדר מיקרופון אחד?

צירינסקי מגיע למסקנה שלא מדובר בעניין טכנולוגי או חוסר תיאום, אלא יש פה מה שניתן לכנות "אסתטיקה של גודש", או: "אסתטיקה של המון". כפי שבמדינות המזרח התיכון נהוג "לפתוח שולחן" עם שפע של מנות ומטעמים, גם השולחן התקשורתי אינו מוכן בלי הדגשה – ובמידה רבה הגזמה – של העושר והריבוי.

מינימליזם של ניפוי ואיפוק נדחה לטובת רוויה ויזואלית מסחררת. הגודש (ערבית: וַפְרַה, עַ'זַארַה) נתפס כסוג של נדיבות (ערך ה"כַּרַאמַה" בתרבות הערבית), ולפיכך יש פה, אם להשתמש במינוח אנתרופולוגי, סוג של פוטלאץ' – בזבוז מכוון שנועד להדגיש את השפע והכבוד של הדובר.

הוא צודק, כמובן. הכל סביב הגודש והכבוד. ככה זה, ערבים. ואנשי כדור-רגל איטלקים. טוב, אתם יודעים כמה חשוב להם הכבוד שם באיטליה (איטלקית: "ריספקטו"), זה עניין של גבריות (איטלקית: "מאמא מיא"). אולי בעצם גם שוודים. בכל זאת, קר שם (שוודית: "קולד") אז הם צריכים להתחמם בכבוד שלהם.

אז ככה זה ערבים, וספורט. חשוב להבין שאנשי ספורט רוצים להציג נדיבות. כמו גם מזכ'ל האו"ם. או אולי ראש העיר של טוקיו. או עוד כמה יפנים בזמן האסון בפוקישימה. אבל תראו איזה רזים וחטובים המיקרופונים שלהם. לא כמו הערבים השמנים והצבעוניים האלה. ממש בזאר. או עורך הדין של קצב. טוב, קצב קצת ערבי, לא?

וליברמן. טוב, הוא לא ערבי. אבל האמת שאין שם כל כך הרבה מיקרופונים. מצד שני אין שם רק אחד. מה, לא יכלו לסדר רק אחד? הרוסים האלה יודעים לבנות טילים גרעיניים. מכאן ברור שאין כאן מגבלה טכנולוגית, אלא מסר – אנחנו נדיבים, אבל בקטנה (רוסית: "בקטנסקי").

צירינסקי מסכם בכך ש"הבנה של הבדלים תרבותיים צריכה להיות חלק מכל ניתוח של המציאות הפוליטית באזור ולהדריך כל אפשרות של הושטת יד והידברות."

אל תשפטו אותו. ככה זה, אקדמאיים.

מודעות פרסומת