משחקי הכס

מאת נביא שקר

הפופולאריות העצומה של סדרת הטלוויזיה 'משחקי הכס' הביאה לכך ששוב, באופן אירוני, המציאות התחילה לחקות את האומנות. 'ממ' אינטרנטי הופץ ובו מושווים גיבורי הסדרה לגיבורי הפוליטיקה האמריקאית, באופן משעשע. קהל הגולשים הישראלי לא איחר לפגר אחרי אחיו האמריקאי והפיץ ממ משלו, מצחיק קצת פחות אבל נוקב קצת יותר.

עוד לפני שראיתי את הממ הלא כל כך מצחיק הזה חשבתי על ההשוואה הבלתי נמנעת של ציפי לבני לנד סטארק. לאלו מכם שלא רואה את הסדרה, או לא קרא את הספרים אני ממליץ לדלג לפסקה הבאה (ומבטיח שיהיה לכם שם מה לקרוא). יש מקום לפרשנות ודיון במסר על מצבו של נד סטארק, האביר שהיה מסור עד מוות לכבודו. נורמת הכבוד הקשיחה שלו ראויה להערצה – יש בה חמלה על החלשים, כבוד למסורת, טוהר הנשק ומסירות לאמת. עם זאת, קשה שלא ללגלג על הפוזה המגוחכת ורוויית החשיבות עצמית שבמסגרת קשיחותה הוא דוהר על מותו הבלתי נמנע. יש ישאמרו שהמסר הוא בעד הכבוד הסטארקי – הרי מותו מגיע ברגע היחיד שבו הוא סוטה מהקוד, כביכול למען השגת מטרה נעלה כמו שלום משפחתו. בטווח הארוך, הם אומרים, זה מוכיח שהדבקות בקוד משתלמת. מצד שני צוחקים להם הציניקנים וממלמלים, עם קיינס, שבטווח הארוך כולנו מתים. זה רק האבירים שמתים בטווח הקצר גם.

פרישתה של ציפי לבני מהכנסת היא אבידה לפוליטקה הישראלית. היא לא השכילה להפנים את הלקח הכי חשוב של מנהיגה הנערץ אריק שרון – פעם למטה, פעם למעלה; תמיד על הגלגל. אמנם היא גלגלה את המילים הללו על הלשון לאחר פרישתה אבל לא פעלה לפיהם. רק לפני דקה, כשעוד חשבנו שיהיו בחירות, לרגע היה נראה שאולי עוד יזמנו אותה רוחות הצפון מקברה הפוליטי ויניחו לה על מגש של כסף את ראשות קדימה. ואז למדנו מה החשיבות של להיות על הגלגל. ציפי לבני, נסיכת הפוליטיקה הישראלית, נשארה בחוץ. הפופולאריות שלה עצומה, הכבוד שלה נותר ללא פגע – אך מלכה היא לא תהיה.

משחקי הכס, כך אומרים לנו מפיקי הסדרה, היא סדרה על כוח ועל מאבקי כוח. למעשה הם רואים בה את אותה קריקטוריה של המציאות שרבים ממדעני המדינה וחוקרי היחב"ל רואים בה. בטח ובטח זה התמונה שרואים הפרשנים הפוליטיים שסעדו את ליבם לשובע אתמול בלילה, ובהם יוסי ורטר שכותב:

"אחרי שמתגברים על תחושת הסלידה והקבס, צריך להודות שנתניהו שוב עשה לכולנו בית ספר. הוא הפוליטיקאי מספר 1, ללא ספק, במרחק גדול מכל היתר."

במקום זאת אני מציע לא להתגבר על תחושת הקבס כל כך מהר. ועדיף היה גם אם הפרשנים הפוליטיים שלנו לא היו מתגברים גם הם ונשארים עם קצת תחושת קבס וסלידה. זה לא יזיק לנו להחזיק בזיכרון קצת סלידה ליותר מדקה וחצי, ולהתמיד באחזקת הסלידה. פרשנים פוליטיים שמתגברים על תחושת הסלידה תוך שעתיים ועוברים להלל את המקבסים והמכבסים של התרגיל המסריח הפוליטי נוטלים חלק בתפיסה שזה שתחושת סלידה זה לא באמת עניין חשוב. מה שחשוב במשחק הפוליטיקה מי מנצח ומחזיק בכיסא, או אם תרצו בכס. והאמת היא, שאם ניתן להם לשכנע אותנו, אז הם באמת יצדקו. אבל אם נמשיך להחזיק בתחושת הקבס ונסרב להתגבר עליה – חוקי המשחק הפוליטי ישתנו.

וזה לא מופרך. משחקי הכס היא לא רק סדרה על כוח ומאבקי כוח. היא סדרה על בני אדם בעולם שדומה מאוד לעולם ימי הביניים של אירופה, בו המוסר השולט הוא מוסר של נאמנות לבית ולמשפחה. הסדרה רצופה בדוגמאות של אנשים שמקריבים כוח ושררה תמורת כבוד, נאמנות, קנאה או סתם טירוף חושים. הם חיים בעולם שבו נורמת הענישה היא אכזרית ובלתי הפיכה, ולכן גם הדרמה שלהם מעניינת. ג'ורג ר.ר. מרטין, שכתב את סדרת הספרים, למד לעומק את ההיסטוריה של ימי הביניים ובנה אאת העולם שלו על בסיסה. התיאוריה שהפוליטיקה, או אולי החיים בכלל, הם רק סדרה של משחקי כוח הם מפלטם של הנבל והציניקנית (וראו גם פרק א' בספרו של מייקל וולצר, 'מלחמות צודקות ולא צודקות'). אין ספק שהמאבק על כוח והתנהגות אסטרטגית היא חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה – אבל כך גם התפיסה שהפוליטיקה היא הזירה שבה אנחנו, כקולקטיב, מעצבים את התפיסות הערכיות הקולקטיביות שלנו: מתדיינים, מכריעים, נאבקים על אופייה של החברה והמדינה.

וכך גם בפוליטיקה הישראלית. לבני הקריבה עצמה על פולחן קוד אתי שמזכיר קצת את הכבוד האבירי של ימי הביניים. בחיים הפולייטים צריך גם להתפשר – אי אפשר להיות רק נעול בתוך האידיאולוגיה. שלי יחימוביץ', כך נראה, למדה את לקח הזה. אבל מצד שני, הסיפור של לבני גם מראה שאי אפשר בלי בכלל אידיאולוגיה. בבחירות האחרונות ניצבה בפנינו תתמונה מפלגתית מעוותת – שני ראשי מפלגות, לבני וברק, עמדו בראשות רשימה שהקשר האידיאלוגי בינם לבינה היה רופף במקרה הטוב. היה ברור שלו הם רק היו מתחלפים, הכל היה הרבה יותר הגיוני. בוחרי השמאל עמדו מול בחירה לא הוגנת – לבחור ברשימה של העבודה למרות העובדה שמועמדה הוא ההפך מכל מה שהם מאמינים בו, או להצביע לרשימה של לבני ולהכניס לכנסת את עתניאל שנלר. הם בחרו באופציה האחרונה אבל זו הייתה שגיאה – הצבעה אסטרטגית לא עובדת בישראל בגלל מבנה הגושים. מי שרצה להצביע אסטרטגית היה צריך לסתום את האף ולהצביע למרצ – זו הייתה הדרך היחידה להצביע לגוש השמאל. אפילו ה'מרכזיים' ששונאים את מרצ היו צריכים לעשות את זה – בסוף הם קיבלו את ברק ומופז בממשלת נתניהו, נתונים לחסדיו. אבל הלקח מהסיפור הזה הוא שאי אפשר בלי אידיאולוגיה בכלל. נכון, חשוב לשחק במשחקי הכוח אבל אסור לשכוח גם מהזירה האידיאולוגית. נתניהו, יגידו עליו הפרשנים מה שהם רוצים, מבין את זה היטב. בגלל זה הוא נשאר בליכוד אחרי ששרון עזב אפילו שהמפלגה התרסקה. יש לו אידיאולוגיה, יש לו אנג'דה, והוא גם יודע לסתום את האף שלו ולעשות פשרות. במובן הזה הוא פוליטיקאי טוב באמת. הצרה היא שאין לו גבולות – מחוק מופז, דרך פירוק סיעת העצמאות ועד הפארסה הנוכחית של ממשלת האחדות  – הוא הוכיח שהוא מוכן לשבור את כל כללי המשחק בשביל לשמור על הכס. הוא סך הכל תלמידו של רב-האמן ורב-הציניקן אריאל שרון, שהוריד את הסטנדרטים לביוב. לתוך הביוב הזה נכנס אולמרט, שוחה בכישרון ובחן רב. נתניהו אמר לא מזמן שהוא למד משהו מאז הקדנציה האחרונה שלו, הוא רק לא סיפר לנו מי לימד אותו.

ולסיום, אנקדוטה. בזמן הבחירות הקודמות הייתה לי פנטזיה אפילה שברק, מופז ויעלון יפרשו ממפלגותיהם ויקימו ביחד מפלגת גנרלים, שתצטרף לקואליציה ושלושתם יוכלו להיות שר הביטחון בממשלת נתניהו. זו הייתה בדיחה עצובה כבר אז, אבל היום – היא הפכה למציאות.

מודעות פרסומת