נביא שקר

הנבואה ניתנה לשוטים

חודש: מאי, 2012

ארי שביט: אפוקליפסה תמיד

ארי שביט טען השבוע כי נתניהו מתכוון לייצר "משבר אסטרטגי עם איראן" לפני החורף הקרוב, ולכן הוא מקדים את הבחירות. שביט עוד לא הסביר כיצד הרחקת הבחירות משפיעה על ההערכה הזאת, אבל יש להניח שלא הרבה, וראו למשל את דורון רוזנבלום מסביר כיצד הקדמת הבחירות מרמזת ללא ספק על תקיפה בספטמבר, ולעומת זאת הרחקת הבחירות מראה בבירור על תקיפה בספטמבר. שביט נחרץ בהערכתו, מתריע כי מדובר ב"לוח זמנים מטורף" ו"אתגר מטורף". מי שלוקח את הטור שלו ברצינות עלול להיכנס להיסטריה קלה.

האם צריך לקחת את ארי שביט ברצינות? מדובר בפרשן בכיר של עיתון "הארץ". כאשר קורה אירוע משמעותי כלשהו, העורכים של העיתון בוחרים כמעט תמיד לשים טור פרשנות מטעמו. לכאורה, אנשים רציניים כן רואים בו מקור סמכות.

ובכל זאת, התשובה היא בבירור לא. לא צריך לקחת את מר שביט ברצינות, וזאת על סמך דבר פשוט הנקרא "ניסיון העבר".

עיון בטורים הקודמים של מר שביט משנת 2006 ועד ימינו מראים שמדובר בבחור היסטרי, שחושב שכל שנה היא שנת הכרעה וכל רגע הוא גורלי מאין כמוהו. כל מנהיג "מוכרח להבין מיד" את הדברים ששביט אומר, או שאסון נורא יקרה. הקריאה בטורים מבהירה כי ארי שביט הוא נביא שקר פר-אקסלנס, מעין קסנדרה הפוכה – קסנדרה נידונה להגיד נבואות אמת אך אף-אחד לא הקשיב לה, ואילו ארי שביט אומר נבואות שקר וכולם מאזינים לו.

יכול אדם לומר "מתישהו שביט יצדק, האיום האיראני בוא יבוא". יתכן מאוד. אך שביט לא אומר שהדבר יבוא, הוא אומר שהדבר בא, שהוא כאן עכשיו ומיד ומחייב הכרעה השנה או שסוף המדינה יגיע, והוא אומר את זה כבר שנים רבות. מצחיקצוב לראות כמה פעמים הוא עושה שימוש במושג "ההזדמנות האחרונה". מכיוון שכבר מיציתי את דימוי קסנדרה, אמעך כאן כמה דימויים אחרים יחד ואומר ששביט הוא שעון שבור שצועק זאב, זאב. אולי יום אחד זה יהיה נכון, אבל זה לא אומר שהוא צודק.

יכול אדם לומר "פרשנים אחרים גם טועים, מה לך משביט?" – יתכן מאוד. לא בדקתי באותו אופן פרשנים נוספים. התחושה שלי היא שאין פרשן אחר שטועה באופן כל-כך מסיבי, באופן כל-כך עקבי, ועדיין אנשים רציניים לוקחים אותו ברצינות. אבל זו לא תחרות, אם מישהו רוצה להציע פרשנים נוספים הלוקים בבעיות הללו, אדרבא.

להלן מבחר קטעים רלוונטים מתוך טורים קודמים, עליהם הדברים מבוססים:

1. "ליל הפסח הזה אכן שונה מכל ליל פסח שנחוג כאן מאז עלו המתנחלים הראשונים לזבוח את הפסח לחוג את הסדר במלון פארק בחברון ב-1968. בליל הפסח הזה מונחת על השולחן החלטה ישראלית ברורה לצאת מהשעבוד של כיבוש." (אפריל, 2006)

2. "גם לוח הזמנים ידוע פחות או יותר: אל השיא המדיני עשוי המשבר להגיע כבר בקיץ. אל השיא הצבאי הוא עלול להגיע בחורף, אחרי הבחירות לקונגרס האמריקאי. כך או כך, 2007 היא השנה הקובעת. היא מזמנת למערב אתגר, שכמוהו לא ידע מאז תום המלחמה הקרה. היא מזמנת לישראל מפגש עם גורלה." (מאי, 2006)

3. "צירופם המיידי של אהוד ברק, משה יעלון, בנימין נתניהו ויוסי ביילין לקבינט חירום מיוחד יאפשר לאולמרט להפיח רוח מחודשת בציבור ובכוחות הלוחמים וליצור תפנית אסטרטגית. שעת החירום של קיץ 2006 אינה נופלת בחשיבותה משעת החירום של קיץ 1969. הקמתה של ממשלת חירום היא צו השעה." (יולי 2006)

4. "אבל בדבר אחד אין כל ספק: השנה היא שנה גורלית. בכל הנוגע לאיראן, השנה היא שנת הכרעה. אם איראן לא תיבלם השנה, בקיץ 2008 היא תהיה בדרכה להגמוניה גרעינית, שפירושה מזרח תיכון אחר. פירושה גם מדינת ישראל אחרת. פירושה עידן אחר…רק ברק מסוגל להוביל את ישראל להתמודדות עם ההכרעה החשובה בתולדותיה. הכרעת חייה." (מאי 2007)

5. "בנושא הסורי הדקה היא הדקה ה-90." (ינואר 2008)

6. "הערכת המודיעין השנתית של גורמי המחקר הממלכתיים הוגשה לממשלה בראשית השבוע. הנה הערכת מודיעין חלופית…אם ג'ון מקיין לא ישב בבית הלבן, סביר שהבחירה שלפניה ישראל תעמוד בסוף העשור תהיה אכזרית: לתקוף איראן מתגרענת או להשלים עם איראן גרעינית. כל אחת משתי האפשרויות האלה תעמיד את מדינת היהודית במבחן היסטורי שכמוהו לא ידעה מאז 1948." (מרץ 2008)

7. "אזרחים ואזרחיות יקרים, השעה היא שעת מבחן. לפני מדינת ישראל עומדים היום אתגרים חסרי תקדים. איראן על סף התגרענות, סוריה וחיזבאללה בהתעצמות, חמאס במדרון להתלקחות. צה"ל עושה את כל הנדרש כדי להיערך לבאות, אבל בהיערכות צה"ל אין די. הן כדי למנוע מלחמה והן כדי לעמוד במלחמה על החברה הישראלית לגייס את כל העוצמה הפנימית האצורה בה." (אפריל 2008)

8. "הנה התרחיש הפרוע: בנובמבר, אחרי שסנאטור ברק אובמה נהיה הנשיא הנבחר של ארצות הברית, הנשיא היוצא ג'ורג' בוש מכה באיראן. המכה עשויה להיות מצור ימי, הפגנת שריר צבאית, או מתקפה אווירית כוללת על תוכנית הגרעין האיראנית. בימים כתיקונם היו אנשים כתיקונם פוסלים על הסף את התרחיש הפרוע…ואולם הימים אינם ימים כתיקונם, והאנשים הנוגעים בעניין אינם אנשים כתיקונם… יש אפשרות של ממש, שבוש יסיים את כהונתו האומללה כנשיא ארה"ב לא בלחישה, אלא במהלומה." (יוני 2008)

9. "מי שסבר עד כה, שהשאלה הדחופה העומדת לפני המערב היא האיסלאם, כדאי שיחשוב שוב. האיסלאם הרדיקלי הוא איום ארוך טווח, אבל רוסיה החדשה היא השאלה המיידית." (אוגוסט 2008)

10. "משקיפים אסטרטגיים בעלי השקפות עולם שונות מתארים את המצב האסטרטגי של ישראל באותן מלים עצמן: יש חשרת עננים באופק…גבוהים הסיכויים לכך, שב-2009 או 2010 תעמוד ישראל ברגע של מבחן לאומי. מאוחר עכשיו, אבל לא מאוחר מדי. לרשות ישראל עומדת כשנה לחולל תפנית בחזית האיראנית. לישראל יש הזדמנות אחרונה להגיע להבקעה מדינית בחזית הסורית. " (ספטמבר 2008)

11. "לאובמה לא היה שום סיכוי בשלגים של אייווה 2012. כאשר אופרה וינפרי מוחה דמעה לצדו, הנשיא המבטיח ביותר אי פעם הודיע על סיום דרכו. מה השתבש? איפה טעה אובמה? במבט לאחור, התשובה בהירה ופשוטה. בקיץ 2009 היה הנשיא מוכרח לקבל את ההחלטה האמיצה בחייו: למנוע את ההתגרענות של איראן…לאובמה אין ספק: לו היה יודע בתחילת כהונתו את שהוא יודע כעת, היה מקבל החלטה אסטרטגית שונה בעניין הגרעין האיראני. לו רק ניתן היה לחזור לאחור, אמר הנשיא המהורהר לראש הסגל המובס רם עמנואל. לו רק ניתן היה לקבל החלטה אחרת בקיץ 2009." (אפריל 2009)

12. "לא בכל יום כותב עיתונאי מכתב גלוי לראש הממשלה. אבל היום אינו יום רגיל. היום יום העצמאות ה-62 של מדינת ישראל. גם השעה אינה רגילה. השעה היא השעה שבה השעון עומד להכות חצות. צירוף נסיבות נדיר גורם לכך שבה' באייר תש"ע ניצבת מדינת היהודים בפני אתגר שכמוהו לא ידעה מאז ה' באייר תש"ח. השנה שבין יום העצמאות הזה לבין יום העצמאות הבא היא שנה מכרעת.אתגר 2010 הוא אתגר מונומנטלי. במישור אחד הוא דומה לאתגר הצהרת בלפור של חיים ויצמן. כמו ב-1917, גם היום הציונות חייבת לגבש הכרה בינלאומית רחבה ומוצקה בזכות קיומה של מדינה יהודית. במישור שני, הוא דומה לאתגר תש"ח של דוד בן גוריון. כמו ב-1947, גם היום המנהיגות חייבת להכין את האומה לתרחישים קשים שהדעת מתקשה לתפוש. במישור שלישי, הוא דומה לאתגר דימונה של בן גוריון, אשכול ופרס." (אפריל 2010)

13. "תרחיש המלחמה העיקרי הוא תרחיש העימות עם איראן. אם בשנה הבאה יפעלו ארצות הברית או ישראל באופן כוחני נגד איראן, איראן תכה. תרחיש המלחמה השני הוא תרחיש הפיוס של איראן. אם בשנה הבאה ינהג אובמה באיראן כפי שנהג בוש בצפון קוריאה, איראן תתגרען. הר הגעש שהתפרץ בשבוע שעבר באיסלנד הוא כאין וכאפס לעומת הר הגעש שעלול להתפרץ בעתיד הקרוב במזרח התיכון. ואולם הר הגעש המקומי הוא הר געש אנושי. בני אדם מלבים אותו ובני אדם יכולים לצנן אותו. חיי מאות מיליונים תלויים כעת בתבונה ובשיקול הדעת של אדם אחד: ברק אובמה." (אפריל 2010)

14. "אך על כך שהמדינה מתנהלת כפי שהיא מתנהלת, גם נתניהו, גם ברק וגם ישי ייאלצו בסוף ללכת. מדינת הצונאמי אינה יכולה להמתין לצונאמי הבא. היא זקוקה לתיקון עכשיו." (דצמבר 2010)

15. "תגידו יפה שלום לשקט. גם מי שנהנה מאוד מן השקט לא יכול לעצום את עיניו אל נוכח המתרחש. המהפכה הערבית הגדולה עדיין לא חילחלה לשטחים הכבושים…לא לעולם חוסן. במוקדם או במאוחר המהפכה הערבית תגיע לשטחים. כאשר הציפייה למדינה בספטמבר תתנפץ, גם השגשוג הכלכלי לא ימנע את הצונאמי…נחשול של התקוממות יכה בישראל." (מרץ 2011)

16. "ההזדמנות של קיץ 2011 שונה מכל קודמותיה…צריך להבהיר שישראל לא תשלוט בעם זר. צריך להבהיר שבתנאים הנכונים ובמועד הנכון ישראל תיסוג לגבולות 1967 מתוקנים. התשלום הנדרש גבוה וכואב. אבל אחרי הטעויות שאותן עשתה ישראל במשך רבע מאה אין ברירה אחרת. בעבור ראש הממשלה נתניהו ההזדמנות של קיץ 2011 היא ההזדמנות האחרונה." (אפריל 2011)

17. "בעבור נתניהו, 24 במאי 2011 יהיה יום של להיות או לחדול. אם לא יאמר אמירה חדה ונחרצת בעניין הפלסטיני, איש לא יקשיב לדבריו האחרים. אם לא יחזיר לעצמו את האשראי המדיני שאיבד, לא יוכל לעשות מעשה מנהיגותי בשום תחום. הוא גם לא ישרוד. הזמן נגמר." (אפריל 2011)

18. "עוד השבוע על ברק ומרידור להבהיר לראש הממשלה, שאם לא תופיע יוזמה מיד, הם יתפטרו. עליהם להצמיד אקדח לרקתו." (יוני 2011)

19. "קיים סיכון גבוה, שבסתיו תפרוץ מלחמה. כולנו מקווים, שהיא תהיה אך ורק מלחמה מדינית. ואולם חשוב להיערך לאפשרות, שבמוקדם או במאוחר יקבל המאבק המדיני ממד עממי או ממד צבאי. יהיה קשה יותר מאשר ב"עופרת יצוקה". עלול להיות קשה כמו באינתיפאדה הראשונה או באינתיפאדה השנייה." (יוני 2011)

20. "תחושת הבטן שלי: מאיר דגן טועה בעניין איראן. במשך שלוש שנים היה מתח רב בקהילה הבינלאומית בנוגע לאפשרות שישראל תתקוף במפתיע באיראן. אבל דווקא בשנה האחרונה המתח ירד. ההצלחה של המאבק החשאי באיראן וההצלחה של הסנקציות הכלכליות נגד איראן הרחיקו את שעת האמת." (יוני 2011)

21. "מה שבאמת מטריד בעניין איראן אינו הסמוי מן העין, אלא הגלוי לעין. לא מובן מדוע עד היום לא הטיל המערב על טהראן סנקציות דראקוניות, אשר יביאו לנפילת המשטר. לא מובן מדוע ישראל אינה מכינה את מערכות חייה לקראת רגע מבחן, אשר גם אם יתמהמה בוא יבוא. האשמה האמיתית של המנהיגות האמריקאית, האירופית והישראלית אינה נוגעת למה שהיא עושה בחדרי חדרים." (יוני 2011)

22. "כך שביום פקודה הבא שוב נופתע. ביום פקודה הבא שוב נשאל מה קרה לנו. מדוע חגגנו חמש שנים על סיפון ה"טיטניק" במקום לחזק את הטיטניק ולהכשיר אותה ולהסיט אותה ממסלולה האובדני." (יולי 2011)

23. "הרגע הזה הוא רגע מכריע. המשבר הוא הזדמנות, וההזדמנות היא הזדמנות אחרונה." (אוגוסט 2011)

24. "בוקר טוב לבנימין נתניהו, המגיע ב-20 בספטמבר אל רגע האמת שלו…בסוף הקיץ הזה מקבלי ההחלטות במערב ובישראל שבים מחופשותיהם אל סתיו מאתגר מאין כמותו. יהיה מעניין בספטמבר. יהיה מעניין גם באוקטובר ובנובמבר ובדצמבר. הקיץ נגמר, חברות וחברים. הדקו את החגורות." (ספטמבר 2011)

25. "התמונה מתבהרת: צירוף האביב הערבי עם ספטמבר הפלסטיני עלול לחולל סערה מושלמת…השקט תלוי על בלימה. ככל שהתמונה מתבהרת, התמונה קודרת…במקום לחזק את הבית הלאומי היהודי לקראת ההוריקן שבפתח, ממשלת נתניהו מערערת את הבית ומקעקעת את יסודות." (ספטמבר 2011)

26. "אחרי ספטמבר בא אוקטובר. שקט. שלום על בית ישראל…בעיה קטנה אחת: ספטמבר הוא לא תאריך, ספטמבר הוא תהליך. והתהליך של ספטמבר עדיין בעיצומו. הסכנה של ספטמבר טרם חלפה…כך שבסוף השנה האזרחית הזאת או בתחילת השנה האזרחית הבאה, עלול להיווצר בפלסטין מצב מדיני-משפטי חדש. העיקרון המארגן של תהליך השלום יחדל לארגן. שמונה-עשרה השנים של מתווה אוסלו יגיעו אל קצן. הישראלים והפלסטינים ייקלעו להתנגשות מדינית ומשפטית חזיתית. במוקדם או במאוחר, ההתנגשות תהדהד בכיכר תחריר. אולי כבר יהיה אביב ואולי אפילו קיץ – אבל ספטמבר בוא יבוא. ספטמבר יכה בנו בכל כוחו."(אוקטובר 2011)

27.  "במשך שנים ארוכות היה הוויכוח הגדול בממסד הישראלי ויכוח על הזמן…באה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ומוכיחה, שאכן אין זמן. עדיין ייתכנו הפתעות. כפי שהתחוללו נסים בעבר, נסים עשויים להתרחש גם בעתיד. ואולם בשעה זו תמונת המצב היא שבנימין נתניהו ואהוד ברק צדקו, ואילו מאיר דגן טעה והטעה. לא 2018 ולא 2015 יהיו שנות ההכרעה. 2012 תהיה שנת ההכרעה. ישראל הולכת וקרבה אל הצומת של פצצה או הפצצה. אשליית-הזמן הקהתה את חושינו. לא רצינו לשמוע את רחש הצנטריפוגות ולא רצינו להבין את משמעותו. אבל עכשיו שומעים. עכשיו הזמן נגמר. מחר? כעת מחר." (נובמבר 2011).

28. "פגישת אובמה-נתניהו בוושינגטון בעוד שבועיים תהיה מכרעת. אם הנשיא האמריקאי מבקש למנוע אסון עליו להעניק לראש הממשלה הישראלי ערובות מוצקות לכך שארה"ב תבלום את איראן בכל דרך ובכל מחיר אחרי בחירות 2012. אם אובמה לא יעשה זאת הוא יחייב את נתניהו לפעול לפני בחירות 2012." (פברואר 2012).

29. "נכון: יכול עדיין להתרחש נס. אולי איראן תישבר ברגע האחרון. אולי ארה"ב תתפכח על סף התהום. אבל במארס 2012 התחושה בירושלים היא, שישראל לבד. לגמרי לבד. אנחנו הולכים וקרבים אל הצומת האחרון." (מרץ 2012)

30. "בראייה צלולה, ברור לחלוטין שבעבור ישראל, 2012 היא השנה הקריטית. עכשיו או לעולם לא…עד סוף השנה כולנו נדע." (מרץ 2012)

31. "בכך שנתניהו מקדים את הבחירות הוא מגדיר את פרק הזמן האידיאלי לתקיפה באיראן: ספטמבר-אוקטובר 2012…בשקט בשקט נתניהו מקדם תוכנית פעולה סדורה, על פי לוח זמנים מדוקדק, אשר תביא את המשבר האסטרטגי לנקודת השיא שלו לפני החורף הקרוב." (מאי 2012)

***

מכל האמור עולה כי החשש העיקרי כרגע הוא שהמכה האיראנית תגיע רק אחרי שלשביט יגמרו מילים כגון סערה, נחשול, צונאמי, רעידת אדמה, אקדח לרקה והוריקן. קדימה איראנים, זאת ההזדמנות האחרונה.

מודעות פרסומת

משחקי הכס

הפופולאריות העצומה של סדרת הטלוויזיה 'משחקי הכס' הביאה לכך ששוב, באופן אירוני, המציאות התחילה לחקות את האומנות. 'ממ' אינטרנטי הופץ ובו מושווים גיבורי הסדרה לגיבורי הפוליטיקה האמריקאית, באופן משעשע. קהל הגולשים הישראלי לא איחר לפגר אחרי אחיו האמריקאי והפיץ ממ משלו, מצחיק קצת פחות אבל נוקב קצת יותר.

עוד לפני שראיתי את הממ הלא כל כך מצחיק הזה חשבתי על ההשוואה הבלתי נמנעת של ציפי לבני לנד סטארק. לאלו מכם שלא רואה את הסדרה, או לא קרא את הספרים אני ממליץ לדלג לפסקה הבאה (ומבטיח שיהיה לכם שם מה לקרוא). יש מקום לפרשנות ודיון במסר על מצבו של נד סטארק, האביר שהיה מסור עד מוות לכבודו. נורמת הכבוד הקשיחה שלו ראויה להערצה – יש בה חמלה על החלשים, כבוד למסורת, טוהר הנשק ומסירות לאמת. עם זאת, קשה שלא ללגלג על הפוזה המגוחכת ורוויית החשיבות עצמית שבמסגרת קשיחותה הוא דוהר על מותו הבלתי נמנע. יש ישאמרו שהמסר הוא בעד הכבוד הסטארקי – הרי מותו מגיע ברגע היחיד שבו הוא סוטה מהקוד, כביכול למען השגת מטרה נעלה כמו שלום משפחתו. בטווח הארוך, הם אומרים, זה מוכיח שהדבקות בקוד משתלמת. מצד שני צוחקים להם הציניקנים וממלמלים, עם קיינס, שבטווח הארוך כולנו מתים. זה רק האבירים שמתים בטווח הקצר גם.

פרישתה של ציפי לבני מהכנסת היא אבידה לפוליטקה הישראלית. היא לא השכילה להפנים את הלקח הכי חשוב של מנהיגה הנערץ אריק שרון – פעם למטה, פעם למעלה; תמיד על הגלגל. אמנם היא גלגלה את המילים הללו על הלשון לאחר פרישתה אבל לא פעלה לפיהם. רק לפני דקה, כשעוד חשבנו שיהיו בחירות, לרגע היה נראה שאולי עוד יזמנו אותה רוחות הצפון מקברה הפוליטי ויניחו לה על מגש של כסף את ראשות קדימה. ואז למדנו מה החשיבות של להיות על הגלגל. ציפי לבני, נסיכת הפוליטיקה הישראלית, נשארה בחוץ. הפופולאריות שלה עצומה, הכבוד שלה נותר ללא פגע – אך מלכה היא לא תהיה.

משחקי הכס, כך אומרים לנו מפיקי הסדרה, היא סדרה על כוח ועל מאבקי כוח. למעשה הם רואים בה את אותה קריקטוריה של המציאות שרבים ממדעני המדינה וחוקרי היחב"ל רואים בה. בטח ובטח זה התמונה שרואים הפרשנים הפוליטיים שסעדו את ליבם לשובע אתמול בלילה, ובהם יוסי ורטר שכותב:

"אחרי שמתגברים על תחושת הסלידה והקבס, צריך להודות שנתניהו שוב עשה לכולנו בית ספר. הוא הפוליטיקאי מספר 1, ללא ספק, במרחק גדול מכל היתר."

במקום זאת אני מציע לא להתגבר על תחושת הקבס כל כך מהר. ועדיף היה גם אם הפרשנים הפוליטיים שלנו לא היו מתגברים גם הם ונשארים עם קצת תחושת קבס וסלידה. זה לא יזיק לנו להחזיק בזיכרון קצת סלידה ליותר מדקה וחצי, ולהתמיד באחזקת הסלידה. פרשנים פוליטיים שמתגברים על תחושת הסלידה תוך שעתיים ועוברים להלל את המקבסים והמכבסים של התרגיל המסריח הפוליטי נוטלים חלק בתפיסה שזה שתחושת סלידה זה לא באמת עניין חשוב. מה שחשוב במשחק הפוליטיקה מי מנצח ומחזיק בכיסא, או אם תרצו בכס. והאמת היא, שאם ניתן להם לשכנע אותנו, אז הם באמת יצדקו. אבל אם נמשיך להחזיק בתחושת הקבס ונסרב להתגבר עליה – חוקי המשחק הפוליטי ישתנו.

וזה לא מופרך. משחקי הכס היא לא רק סדרה על כוח ומאבקי כוח. היא סדרה על בני אדם בעולם שדומה מאוד לעולם ימי הביניים של אירופה, בו המוסר השולט הוא מוסר של נאמנות לבית ולמשפחה. הסדרה רצופה בדוגמאות של אנשים שמקריבים כוח ושררה תמורת כבוד, נאמנות, קנאה או סתם טירוף חושים. הם חיים בעולם שבו נורמת הענישה היא אכזרית ובלתי הפיכה, ולכן גם הדרמה שלהם מעניינת. ג'ורג ר.ר. מרטין, שכתב את סדרת הספרים, למד לעומק את ההיסטוריה של ימי הביניים ובנה אאת העולם שלו על בסיסה. התיאוריה שהפוליטיקה, או אולי החיים בכלל, הם רק סדרה של משחקי כוח הם מפלטם של הנבל והציניקנית (וראו גם פרק א' בספרו של מייקל וולצר, 'מלחמות צודקות ולא צודקות'). אין ספק שהמאבק על כוח והתנהגות אסטרטגית היא חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה – אבל כך גם התפיסה שהפוליטיקה היא הזירה שבה אנחנו, כקולקטיב, מעצבים את התפיסות הערכיות הקולקטיביות שלנו: מתדיינים, מכריעים, נאבקים על אופייה של החברה והמדינה.

וכך גם בפוליטיקה הישראלית. לבני הקריבה עצמה על פולחן קוד אתי שמזכיר קצת את הכבוד האבירי של ימי הביניים. בחיים הפולייטים צריך גם להתפשר – אי אפשר להיות רק נעול בתוך האידיאולוגיה. שלי יחימוביץ', כך נראה, למדה את לקח הזה. אבל מצד שני, הסיפור של לבני גם מראה שאי אפשר בלי בכלל אידיאולוגיה. בבחירות האחרונות ניצבה בפנינו תתמונה מפלגתית מעוותת – שני ראשי מפלגות, לבני וברק, עמדו בראשות רשימה שהקשר האידיאלוגי בינם לבינה היה רופף במקרה הטוב. היה ברור שלו הם רק היו מתחלפים, הכל היה הרבה יותר הגיוני. בוחרי השמאל עמדו מול בחירה לא הוגנת – לבחור ברשימה של העבודה למרות העובדה שמועמדה הוא ההפך מכל מה שהם מאמינים בו, או להצביע לרשימה של לבני ולהכניס לכנסת את עתניאל שנלר. הם בחרו באופציה האחרונה אבל זו הייתה שגיאה – הצבעה אסטרטגית לא עובדת בישראל בגלל מבנה הגושים. מי שרצה להצביע אסטרטגית היה צריך לסתום את האף ולהצביע למרצ – זו הייתה הדרך היחידה להצביע לגוש השמאל. אפילו ה'מרכזיים' ששונאים את מרצ היו צריכים לעשות את זה – בסוף הם קיבלו את ברק ומופז בממשלת נתניהו, נתונים לחסדיו. אבל הלקח מהסיפור הזה הוא שאי אפשר בלי אידיאולוגיה בכלל. נכון, חשוב לשחק במשחקי הכוח אבל אסור לשכוח גם מהזירה האידיאולוגית. נתניהו, יגידו עליו הפרשנים מה שהם רוצים, מבין את זה היטב. בגלל זה הוא נשאר בליכוד אחרי ששרון עזב אפילו שהמפלגה התרסקה. יש לו אידיאולוגיה, יש לו אנג'דה, והוא גם יודע לסתום את האף שלו ולעשות פשרות. במובן הזה הוא פוליטיקאי טוב באמת. הצרה היא שאין לו גבולות – מחוק מופז, דרך פירוק סיעת העצמאות ועד הפארסה הנוכחית של ממשלת האחדות  – הוא הוכיח שהוא מוכן לשבור את כל כללי המשחק בשביל לשמור על הכס. הוא סך הכל תלמידו של רב-האמן ורב-הציניקן אריאל שרון, שהוריד את הסטנדרטים לביוב. לתוך הביוב הזה נכנס אולמרט, שוחה בכישרון ובחן רב. נתניהו אמר לא מזמן שהוא למד משהו מאז הקדנציה האחרונה שלו, הוא רק לא סיפר לנו מי לימד אותו.

ולסיום, אנקדוטה. בזמן הבחירות הקודמות הייתה לי פנטזיה אפילה שברק, מופז ויעלון יפרשו ממפלגותיהם ויקימו ביחד מפלגת גנרלים, שתצטרף לקואליציה ושלושתם יוכלו להיות שר הביטחון בממשלת נתניהו. זו הייתה בדיחה עצובה כבר אז, אבל היום – היא הפכה למציאות.