על שבועות נאמנות ופטריוטיות

מאת נביא שקר

ספר פילוסופיה טוב הוא כזה שלמרות שאתה לא מסכים עם כמעט שום דבר בו, אתה לא מצליח להניח אותו מהידיים; ספר שלוקח בעיות שאיכפת לך מהן ותוקף אותן מזווית חדשה ומרעננת; ספר שמערער על האורתודוכסיה בתחומו וגם אם לא השתכנעת שהוא צודק – הוא עדיין יותיר בך שארית הרהורים.

כזה הוא הספר  של ג'ורג' פלטשר על נאמנות  – לא ספר הפילוסופיה הכי טוב שקראתי, וכנראה גם לא ספר שיכונן את הספירה הפוליטית מחדש. אבל הוא ספר מעניין ושווה עיון. מטרתו העיקרית של פלטשר היא לערער על ערך מרכזי של התיאוריה הליברלית השולטת בעולם הפילוסופיה הפוליטית האנגלו-אמריקאית – אי משוא פנים. ליברלים רבים ניסו להתאים את תיאוריות הצדק שלהם כך שיפנו מקום לנאמנויות פרטיות – משפחתיות, דתיות, לאומיות. אם צדק דורש אי משוא פנים, נראה שקשה להסביר את היחס המועדף שנראה לנו סביר לתת למשפחה שלנו, לאחיות ולאחים שלנו ובהרחבה גם לבני הלאום שלנו. פלטשר הופך את השאלה על ראשה – במקום לפנות מקום לנאמנות בתיאוריה ליברלית, הוא מבסס את כל התיאוריה שלו על מושג הנאמנות. פלטשר חושב שמקור החובה המוסרית היא במחוייבות הפרטניות שלנו כאנשים – במערכות היחסים שלנו עם אנשים, בשייכות שלנו למשפחה ולמדינה. אנו נולדים בתוך רשת של קשרים כאלו והם מכוננים את זהותנו. לכן, אנו נולדים כבר עם מערכת מחוייביות שאין לנו יכולת להשתחרר מהן – והדרך הטובה ביותר להבין את המחוייבות הזו היא באמצעות מושג הנאמנות.

יש בעיות רבות עם התיאוריה הזו, ומי שמתעניין בהן מוזמן לעיין בספר פילוסופיה שכתב סיימון קלר –  הוא מומלץ אף יותר – שמבקר את התפיסה של פלטשר ומציע גישה חלופית, גם היא מעניינת ושונה. עם זאת, הרעיון שלו מעניין והספר מלא באנקדוטות שמעוררת מחשבה ודיון. נקודה אחת שמשכה את תשומת לבי היא דבריו של פלטשר בנוגע לשבועות אמון – כאלו שתפסו תשומת לב ציבורית בישראל לא מזמן.

אולי לא מיותר לציין שפלטשר אינו אנטי-פטריוט בכלל או שונא ישראל בפרט. הטיעון שלו, בשם חשיבות הנאמנות, היא שפטריוטיות היא רגש חשוב וחיובי. הספר מפרט באריכות טיעונים בעד חיוב ילדים להצהיר נאמנות (pledge of allegiance) בבתי הספר וכן הגנה על החוק שאוסר על שריפת הדגל בארה"ב. הספר גם רצוף בדוגמאות מישראל, המאירות באור חיובי את התמודדותה של ישראל עם אתגרי נאמנות בחברה 'רב-תרבותית' (כולל התייחסות חיובית לג'ונתן פולרד המקטינה את חומרת מעשה הבגידה שלו משום שמסר מידע למדינה ידידותית ולא לאויב).

פלטשר מצביע, בקצרה ובבהירות, על שתי בעיות עיקריות בחיוב לשבועות אמון. הראשונה, שמטרתם העיקרית היא לסנן אנשים שאינן נאמנים פוליטית למי שבמקרה נמצא בשלטון. קשה לראות איך, אומר פלטשר, שבועת אמונים מסייעת לאתר מרגלים שבאו לפגוע במדינה – כאילו שבועת שקר תרתיע אותם. יותר סביר היא ששבועות נאמנות הוא כלי שמשמש להדיח מי שאי אפשר לסמוך עליו פוליטית מזכויותיו או תפקידו. השנייה, שיש בתביעת השבועה האשמה סמויה של חוסר נאמנות. הדרישה מבעל תפקיד, כמו עובדת ברשות מקומית בישראל, להישבע נאמנות למדינה כתנאי לתפקידו היא אקט של חוסר כבוד כלפי העובדת. פלטשר חושב ששבועת הנאמנות שחייבה אותו אוניברסיטת קולומביה היא מגוחכת, לולא הייתה כל כך מעליבה.

פלטשר אולי מגזים, אבל זה מעניין לראות כיצד אפילו מישהו שמאמין בכל ליבו שפטריוטיות היא ערך עליון מתפתל לנוכח הדרישה לחייב בהצהרת נאמנות. נוסח חוק הנאמנות שעבר בממשלה (אך לא בכנסת) אמנם לא מחייב כל אזרח להשיבע נאמנות, אלא רק מתקן את הצהרת הנאמנות שחלה על כל אזרח שמבקש אזרחות ישראלית (למעט, כמובן, יהודים שמבקשים אזרחות מתוקף חוק השבות). אבל גרסאות שונות שלו, כולל הצעת חוק פרטית של ח"כ דני דנון מהליכוד, מתנות קבלת תעודת זהות בחתימה על הצהרות נאמנות או מחייבות חברי מועצות ברשויות מקומיות לחתום על הצהרת נאמנות. אם החוק יעבור, הוא אולי יסייע לסיעת ישראל ביתנו לעמוד במצע שלהם, אבל הוא לא יעזור לרמת הפטריוטיות של מדינת ישראל.

Fletcherm, George P.  Loyalty: An Essay on the Morality of Personal Relationships (New York: Oxford University Press, 1993), pp 65-68.

Fletcher on loyalty oaths 65-68

מודעות פרסומת