על ראש הגנרל בוערת הכומתה

מאת נביא שקר

הרמטכ"ל בני גנץ כבר התנצל על שיחת הגברים המביכה שניהל עם שר הביטחון אהוד ברק, במסגרתה נצפו השניים מתצפתים ומצחקקים לנגד חבורת חיילות חולפות. לא פוליטיקאי כאהוד ברק, הוא אינו מהמתנצלים, בטח ובטח לא על הערות שנאמרו בבדיחת הדעת ושפורשו בצורה מסולפת על ידי התקשורת העויינת, למרות שהוא בעצם דווקא מתכוון בדיוק למה שאמר.

ויכוח לא מר נוהל ביני ובין ידידי האוגר לגבי אופי השיחה המדוברת בין ברק לגנץ – האם היא דומה יותר למערכון של החמישיה הקאמרית או שמא לקטע מהקומדי סטור? מה בעצם אמרו גברברי המדינה בשיחה הפרטית שנקלטה במקרה? האם זוכים אנו סוף סוף להזדמנות פז להיות זבוב על קירם של קברניטי המדינה, שמשייטים אותנו ביד רמה במים הסוערים של הים התיכון? רק כך אנחנו זוכים לגיחוכים אינפנטיליים, כמו לקוחים מקומדיה אמריקאית מהסוג השכיח מדי, למראה בני אדם ממין אישה החולפים למול עיניהם. צריך היה להתאמץ מאוד כדי לאסוף משברי השיחה הבלתי-קוהרנטית הזו משהו מעליב באמת, אמירה שמייצגת איזו תפיסת עולם שיש בה כדי להטריד את הציבור.

אך לא בכדי גנרלים; לא אנשי מילים הם, כי אם אנשי מעשים. תפיסת העולם המעוותת והמטרידה של ברק ורעיו המרעים משתקפת בהתנהלות הדוחה שלהם, בזלזול שמובע בתגובה האינסטיקטיבית שלהם. אבל המעשה העיקרי בשיחה הזו הוא כמובן השתקת התקשורת. לאחר פחות משלושים שניות מתבהרת התמונה בראשו של הרב-גנרל הראשי, חד ומהיר מחשבה ותגובתו אחת: לשלוף. ביד ימין הוא שולח איום והשתקה לימין ואז בהסבה לאחור עם חיוך מאפיונרי הוא 'תוקע' גם את הכתב האזרחי, שלא יחשוב לעצמו. בחיוך ונעים וצחקוק מגושם הוא מאיים – 'זו תהיה הכתבה האחרונה', והכתב ממהר לצחוק באופן מאולץ, כנהוג באירועים חברתיים מהסוג הזה. אנשי תקשורת מאולפים במצבים האלו – עוד מאז ימי חטיבת הביניים, כשהבריון השכונתי גונב לך את הפוגים. אתה יודע שאין לך מה לעשות והוא זורק איזו בדיחה לא מצחיק, אסוציאציה מילולית לא קשורה וחסרת תוכן, ולך אין אלא לצחוק יחד איתו בחיוך מאוזן לאוזן – כן, חה חה חה, תקרע לי את הצורה.

קודם כל, זה יפה לראות שאפילו שלא נאמר שום דבר מפליל, נקפץ הרמטכ"ל כנשוך נחש לטאטא את השערעוריה מתחת לשטיח. מוחו החריף הבין, תחת הכומתה הבוערת, שיש כאן בעיה, אף שבליבו הוא בוודאי לא חושב שקרה שום דבר. לכן, חכך וודאי בדעתו, יש להשתמש בפקודה ישירה או איום אלים (האפשריויות היחידות שעוברות במוחו ברגעי קרב לחוצים שכאלו) כדי למזער נזקים. כפי שמיהרו יועצי התקשורת להבהיר שדווקא נסיון ההשתקה הוא זה שהביא להרחבת התפוצה של האירוע. "טעות בטיפול התקשורתי" גרס רונן משה, לשעבר יועץ התקשורת של שר הביטחון. אבל היועץ התקשורתי לא מבין שעבור הרמטכ"ל זה המשמעות של טיפול תקשורתי – טיפול משמעתי בתקשורת: או שתפרסמו מה שטוב לנו, או שלא תפרסמו יותר כלום. מאחר והצבא מספק לעיתונאים גישה ייחודית לכמות משמעותית מהחדשות בארץ החלב והדבש, הרי ששווה להקשיב למפקד המפקדים. לא כדאי לו, לעיתונאי, ליפול על הצד הרע שלו. לא סתם מתנהגים כתבים צבאיים בארץ כיאה לחנפני חצר – כולם יודעים שצריך ללקק למפקד.

אבל אהוד ברק לא מתנצל. היועץ התקשורתי הנוכחי שלו בוודאי הציע לא להתייחס ולא להגיב. רצוי לחכות עד האירוע הבא ברצועה ואז להגיב שם בעוצמה שתדרוש התייחסות של שר הביטחון. הנה, שוב מתלהמת התקשורת סביב איזה 'נון-אישו'. לכן תמך ברק ב'חוק ההשתקה' וגם הסביר – לתקשורת יש כוח, וכח משחית. לכן יש צורך להחליש את התקשורת – למען לא תנצל לרעה את כוחה המשחית. איך בדיוק משחית הכוח, ברק לא הסביר – אבל כידוע הוא איש מעשים והוא מדגים לנו במעשיו כיצד משחית הכוח. לא בכדי באותה הזדמנות ממש הסביר ברק שהוא יושב בממשלה על אף שהוא "חושב הרבה דברים בניגוד לממשלה" בגלל שהוא "מעריך בכל הצניעות שאני יעיל יותר בקואליציה". ובכך, קהל נכבד, קיבלנו שיעור מאלף כיצד הכוח משחית: אנשים בעמדות כוח נוטים להשקיע מאמצים רבים כדי להישאר בעמדת הכוח.

ומה לגבי המושבניקית מהתקשורת של השר? נקווה בשבילה שיש לה מספיק חוש הומור בשביל לטייב את ה"טיפול התקשורתי" של השר גם במקרה הזה.

מודעות פרסומת